loader image

ברוכים הבאים לתערוכת האוטוגרפרס של שורדי השואה

לוגו Autographs

הקדמה

האם היתה לכם אי פעם הזדמנות להציץ לדפי ההיסטוריה דרך עדות אישית של אדם, המספר את ההיסטוריה דרך חוויותיו האישיות?

תיעוד עדויות ויצירת דיוקנאות מצולמים של המתועדים יוצרת היכרות אישית ואינטימית עם התרחשויות העבר. לא עוד כתבה עיתונאית או פרק בספר היסטוריה עבש, אלא סיפור של אדם במילותיו שלו.

הרעיון של יצירת פרויקט צילום עלה במהלך התנדבותי כמנהלת פרויקט 'לדורות' של הפרויקט הלאומי והתאחדות הסטודנטים והסטודנטיות בישראל, במסגרתו מתועדות עדויות הניצולים לארכיון הלאומי. לאחר זמן מה בפרויקט, הבחנתי בדבר מרגש ומעניין שמתרחש בפגישות בין הסטודנטים הצעירים וניצולי השואה המבוגרים. המפגש הניב תובנות חדשות בקרב הצעירים. למרות השנים הרבות שמפרידות בין הצעירים למבוגרים, וניסיון החיים העשיר של ניצולי השואה, נוצר בעת המפגש חיבור קסום.

חלק מהקסם הזה ניתן לראות בתצלומים המופיעים בספר. התמונות משקפות רגעים אנושיים ממשיים, שקפאו תחת עדשת המצלמה. יחד עם המילים המרגשות, התוצר מנגיש את הסיפור של ומאפשר לו לפרוש כנפיים ולחדור את גבולות המעגלים האישיים, אל העולם ומשם ללבבות האנשים וכהשראה לקהל הרחב. כך נולד מיזם "האוטוגרפרס" (The Autographers) מתוך אמונה שהן המתעד והן המתועד משאירים את חותמם בקהילה דרך היצירה המשותפת שנוצרת ומונגשת לכלל הציבור. 

צלמים וכותבים רבים הצטרפו למיזם. עבודותיהם משקפות את הדיאלוג בין הזהות ועולמות התוכן השונים מהם הגיעו, לבין הזהות והחוויות האישיות של המצולמים והמתועדות. בקטלוג זה נבחרו מבחר סיפורים אודות שורדי שואה, לוחמים (וטרנים) שלחמו כנגד הצורר הנאצי בתקופת המלחמה ואפילו סיפורה של חסידת אומות עולם אחת. זוהי זכות עבורנו לשתף בזיכרונותיהם ומסריהם האופטימיים על רוח האדם והאנושיות. מעבר לצורך הבסיסי להעיד, הרצון לספר את סיפורי השואה מגיע גם מתוך כוונה לחנך את הדורות הבאים, ולהראות מה יכול להתרחש בעקבות שנאה, אדישות וחוסר סובלנות כלפי האחר. הדור שחווה את השואה ועודנו חי ויכול לתת עדות הולך ומצטמצם, לכן קרב היום בו יהיה עלינו לשנות את גישתנו החינוכית ביחס לשואה.

תודה רבה לכל האנשים שלקחו חלק ולכל אלה שימשיכו ויקחו חלק מהפרויקט בעתיד

.

בהערכה והוקרה רבה, קרן-אור רוזנבאום

מייסדת "האוטוגרפרס"

המיזם בשיתוף התאחדות הסטודנטים והסטודנטיות בישראלו

האגף לאזרחים ותיקים

תכנית "סטודנטים למען אזרחים ותיקים" הינה תוכנית של המשרד לשוויון חברתי בשיתוף התאחדות הסטודנטים והסטודנטיות בישראל. מטרת התוכנית הינה מתן סיוע במגוון תחומים לאזרחים ותיקים תוך העמקת הקשר בין צעירים לאזרחים ותיקים, מתוך רצון לחזק את מעמדם של האזרחים הוותיקים בחברה הישראלית, וכן להעצים את הסטודנטים כסוכני שינוי בחברה הישראלית.
אחת מתשע המיזמים הפועלים תחת התוכנית הרחבה הוא מיזם למיצוי זכויות ניצולי השואה בישראל, בו נעזרים מאות ניצולי שואה שדרך התוכנית מתגברים על הבירוקרטיה בליווי ובסיוע הסטודנטים, וכך, מקבלים את מלוא זכויותיהם. המוקד לאזרחים ותיקים *8840 מסייע בהשלמת המהלך.
אנו גאים להיות חלק ממהלך משמעותי זה לשיפור איכות חייהם של ניצולי השואה בישראל ומברכים של שיתוף הפעולה המקצועי והפורה בין המשרד להתאחדות הסטודנטים.

בברכת בריאות איתנה לכל משתתפי המיזם, והוקרה רבה לשותפים הרבים בהפקת חוברת איכותית זו.

 

מירי ורמן
האגף לאזרחים הותיקים
המשרד לשוויון חברתי

דבר מנהל הפרויקט הלאומי לניצולי השואה

"עם שאינו זוכר את עברו ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל" (יגאל אלון) 

 

מיזם האוטוגרפרס  (The Autographers) פותח לנו צוהר אל נימי נפשם של דור אשר שרד  את מחנות ההשמדה והגטאות , הגיע לארץ ויסד לנו מדינה .

קטלוג זה ממחיש לנו את זכרונות העבר כפי שהם משתקפים מפיהם, מעשיהם- דמותם של דור הולך ונעלם.

היצירה עוטפת בסיפור תמונה ורעיון כל אישיות המופיעה בה. ומנכיחה בצורה אוטנטית ויוצאת דופן את אשר היה אצור בליבותיהם של אלו שראו וחוו הכל.

הם משתפים.

תפקידנו להאזין- לזכור ולא לשכוח. בכדי להעביר לדורות הבאים

אני רוצה להודות לכל הניצולים ובני משפחותיהם שנטלו חלק בפרויקט חשוב זה על ששיתפתם אותנו בחוכמת החיים, בתובנות והסתכלותכם הרחבה אשר לא תסולא בפז על פתיחת הזיכרון מהעבר  וההבטה אל העתיד שלנו כמדינה וכעם.

תודתי נתונה גם להתאחדות הסטודנטים והסטודנטיות ולמשרד לשיוויון חברתי על הפלטפורמה למיזם מבורך זה ולקרן אור רוזנבאום וצוותה על ייסוד הפרויקט.

בהערכה רבה

איציק אהרוני 

מנהל הפרויקט הלאומי לניצולי השואה בישראל .

דבר רכזת מלגות בהתאחדות הסטודנטים

הפרויקט הלאומי לסיוע לניצולי שואה במיצוי זכויותיהם נוסד בשיתוף פעולה בין המשרד לשוויון חברתי והתאחדות הסטודנטים והסטודנטיות הארצית כבר לפני כעשור. הפרויקט נוצר במטרה להעצים את הסטודנטים כסוכני שינוי בחברה הישראלית ולחזק את מעמדם של ניצולי השואה בחברה הישראלית. מטרת הפרויקט נחלקת לשני מישורים: האחד, סיוע בבירור הזכויות של ניצולי השואה המגיעות להם על פי חוק שבמקרים רבים הם לא מודעים לקיומן. השני, איסוף סיפוריהם האישיים של הניצולים במטרה לשמר את הזיכרון ולעצב את תודעת החברה הישראלית.

תיעוד סיפורי חייהם שלניצולי השואה, החל כחלק מהתיעוד הממשלתי של סיפורי חייהם של ניצולי החיים. הסטודנטים המוכשרים הפועלים בפרויקט, בהובלת קרן-אור רוזנבאום, הביאו את סט הכישורים שלהם אל הפרויקט ולקחו אותו קדימה. היום פרויקט לדורות לא עוסק בתיעוד סיפורי חיים בלבד, הוא עוסק ביצירה, בהצגת סיפורי החיים הייחודיים והחשובים של שורדי השואה באופן אומנתי, מעניין ומיוחד. מיזם "האוטוגרפרס" (The Autographers), אשר נולד מתוך תיעוד סיפורי חייהם של שורדי השואה, מצליח להגיע היום לאוכלוסיות רבות, לתעד את הסיפורים בצורה מיוחדת, ולהאיר חותם מרגש על החברה הישראלית כולה. 

דור הסטודנטים היום, הוא בין הדורות האחרונים שיזכו להכיר את הדור ששרד את השואה. זוהי זכות גדולה לסייע לשורדי השואה, בכל מישור ותחום. הסטודנטים בפרויקט 'לדורות' זוכים להשאיר את המורשת של דור זה בחיים, נוכחת ומשמעותית, באופן שתוכל ללוות גם את דורות הסטודנטים הבאים. 

תודה רבה לקרן-אור ולאיציק, על ההובלה המצוינת של פרויקט חשוב זה, ולכלל הסטודנטים והסטודנטיות, המוכשרות והמוכשרים, על העשייה המדהימה בפרויקט. 

בברכה, 

ירדן הברפלד

 

רכזת מלגות בהתאחדות הסטודנטים והסטודנטיות הארצית

מתועדים ומתעדים

שושנה כצנלסון – אביחי ניצן | נוגה מאור

טובה לפקובסקי – טל גנון

שמואל בלומנפלד – קרן-אור רוזנבאום | ניסים סלם

יצחק בלפר – טל שאולי ומעין הברמן | ניסים סלם

רעיה אהרונוביץ' –  זהר אדרי | ספיר מטלו

שלי רפאל – דור לובטון

רבקה אלג'ם – מעין הברמן | ניסים סלם

לאה סיני – קרן-אור רוזנבאום

אלכס כרמי – ריטה מאי

דוד גרליך – אלונה קרני גלמן

לייזר קרוק – אולין קרוק | עידו פרוכטר

אברהם תור (טאובר) – אורי כרמי

ויוריקה (איבי) יעקב – אסף דביר

דורה רוט – אייל סאבא | קורל אבירם

יוסי מורנו – מיכל אגוזי | יצהר ורדי

אסתר גרינברג- בואסביין – זוהר פרו | ענת גונן

מייקל בן יוסף – הנאדי כסראוי | בני כלפון

ראובן מיצ'ניק – אביחי ניצן |  אמיר רוזנבאום

יפים מנקין – קרן-אור רוזנבאום

רוזה ובוריס ברמן – אביטל פולונסקי

ולדימיר גלושנקו – ליאור טל

גרגורי בדר – דוד כהן | נטליה קמינסקי

יצחק לב – ג'ינאן שרוף חלבי

אסתר ממן – שקד קרן | דרור ארצי

אולגה סוריס – דרור ארצי

אברהם בון – דור לובטון | חנה קיפרשלק

משה אלטרץ – טלי נבו |  שקד קרן

ישראל קריסטל – ניסים סלם

פאול קון  – אביחי ניצן | נגה מאור

חיים קאופמן – הילה כדי | קרן קאופמן

מנחם פארי | אביגיל שימל

נח קליגר – סנדרין כהן | ניסים סלם

ראו מתועדים ומתעדים נוספים

גן של שושנים

שושנה כצנלסון

צילום: אביחי ניצן,  כתיבה: נוגה מאור

שושנה נולדה בעיר הארלם שהולנד. ילדה אמצעית שגדלה בצל מלחמת העולם השניה ונאלצה לחיות לבדה במחבוא, זאת לאחר שהוריה נלקחו למחנות ההשמדה ואחיה הופרד ממנה. מדי שבועיים עברה שושנה למקום מחבוא אחר ברחבי הולנד. "תקופת הנדודים היא תקופה שלמה שנמחקה לי מהזיכרון. אני רק זוכרת שבכל פעם מישהו אחר בא לקחת אותי ושנסענו כל הזמן ברכבות", היא נזכרת.

על הקמת המדינה שמעה ברדיו בהולנד."כולם התאספו עם חולצות לבנות והתחילו לרקוד הורה ברחוב כשידעו שישראל היא שלנו, זאת הייתה שמחה ספונטנית שאי אפשר לתאר." העלייה והקליטה בארץ לא הייתה פשוטה עבורה, שכן לא ידעה את השפה העברית. כך מצאה את עצמה עובדת בקיבוץ כרועת צאן. "בערבים ניסיתי ללמוד בעצמי תנ“ך, בעזרת תנ“ך בתרגום הולנדי, אבל לא הצלחתי. עד היום אני נהנית להריח ריח של עדרים". לאחר שנתיים התגייסה לצה“ל ובגיל 20 הכירה את משה בצבא. "יום אחד הופיע חייל מילואים של חיל הים. השטח היה מפורז אז הלבישו אותם במדי שוטרים. הוא היה כל כך רזה שהכובע הגיע לו עד האוזניים. היינו במועדון של המחנה. הוא הזמין אותי לשחק פינפונג. נעניתי להזמנה. הוא קרץ לי. וזהו. מאז אנחנו יחד".

באמצע שנות התשעים, משה נשלח מטעם המפעל בו עבד לביקור קצר במפעל בגרמניה. "תחילה דובר שאצטרף אליו אבל אני לא הייתי מוכנה בשום אופן להיכנס לגרמניה. אולם, כשהגיע היום, חשבתי לעצמי שלא אתן לגרמנים להפריד בינינו ונסעתי איתו. היינו לילה אחד בבית מלון. למחרת ביקרנו במפעל ומיד עם סיום הביקור – יצאנו להולנד. כבר לא הייתי מסוגלת להישאר שם לילה נוסף". 

 

לא רק אהבתם זה לזו היא שמחברת ביניהם, אלא גם אהבתם לעולם הטבע והחי. אנו מתיישבים בסלון ביתם, אותו מקשטים סחלבים אותם מטפחת באדיקות שושנה, כך מדגיש בפני משה. אנחנו מסיימים את הביקור בצפייה בצילומי טבע של הציפורים בחצר ביתם. "אנחנו משקיעים המון בחצר הציפורים שלנו, אך התגמול הוא עצום – כל כך מהנה לשבת ולצפות בהן. להישאר מחוברים לטבע, שזהו כוח החיים", היא מוסיפה בחיוך. "לאורך השנים, נהגתי להשוות את עצמי ואת הסיפור שלי לסיפוריהם של ניצולי שואה אחרים וידעתי שלעומתם, חיי הם ממש ”גן של שושנים“. במבט לאחור, אני רואה שגם ילדותי שלי לא הייתה רגילה, בעיקר כשאני חושבת על נכדיי בגילאים בהם הייתי ומה נאלצתי לעבור בזמנים ההם. ישנם אנשים רבים אשר חייהם טובים משלי ומעולם לא חסר להם דבר, אך בכל זאת תמיד הם מוצאים פגמים וחסרונות. ממש ”רואים שחורות“. אני מודה על יכולתי לראות תמיד את הטוב, לשמור על האופטימיות והחיוך על אף הקשיים וליצור לעצמי את ”גן השושנים“ הפרטי שלי".

| קרא עוד

"אני מודה על יכולתי לראות תמיד את הטוב, לשמור על האופטימיות והחיוך על אף הקשיים וליצור לעצמי את 'גן השושנים' הפרטי שלי".

סיפורה של בובה

טובה לפקובסקי

כתיבה וצילום: טל גנון

טובה נולדה בשנת 1933 בפולטוסק, פולין. בתקופת המלחמה לא הייתה לטובה בילדותה אפילו בובה אחת, כיום כחוויה מתקנת ביתה של טובה מלא בבובות שונות ומגוונות. טובה היא אמא לשלושה ילדים, יש לה עשרה נכדים ו-21 נינים . היא דואגת לקנות בובה אחת לכל נכד ונין. טובה היא אישה נפלאה, משפחתית אדיבה, בעלת קסם אישי וסיפור יוצא דופן.

| קרא עוד

אני גאה שאני יהודי

לייזר קרוק

צילום: עידו פרוכטר | כתיבה: אולין קרוק

סבא שלי נולד בפולין בשנת 1932. לאורך כל שנות ילדותי, סבא מיעט בדיבור על השואה. סבא שלי היה איש עבודה, איש פעיל מצעירותו ועד היום. המפגש עמו היה מרגש ועוצמתי מאוד. התרגשתי לראות את סבא שלי, לבוש בחליפה עם המדליות שמסמלות את הישגיו. התרגשתי במיוחד כאשר ראיתי את סבא שלי מחייך ברגע שהמצלמה נפתחה, החיוך שלו מדגיש את האופטימיות שבו, את ההתעסקות בהווה ולא בעבר. סבא שלי מזכיר לי יום יום כמה חשוב להעריך את המדינה. 

"לאנשים שעברו את השואה, מדינת ישראל היא האופציה היחידה עבורם. אני מאמין שישראל היא המדינה היחידה שלי ואני מעריך אותה מאוד, אנחנו צריכים להיות מאוחדים כדי שהדבר הנורא שקרה לנו, לא יקרה שוב. הילדים והנכדים שלנו יעשו הכל על מנת להגן על היהודים, לא רק בישראל גם בעולם. אני גאה בדור הצעיר שלנו, ואני גאה שאני יהודי".

| קרא עוד

"לאנשים שעברו את השואה, מדינת ישראל היא האופציה היחידה עבורם"

גדול מאמני הכושר

אברהם תור (טאובר) 

| צילום וכתיבה: אורי כרמי

בכל בוקר, קם אברהם תור בשלוש וחצי לפנות בוקר, יוצא אל חצר ביתו ומצדיע לשמונת דגלי ישראל המתנוססים שם. לאחר מכן עושה סיבוב ארוך עם כלבו הנאמן 'צוקי', אותו קיבל במבצע צוק איתן, ומשם ממשיך לאימון בחדר הכושר שבנה לבדו בחצר ביתו.

למשך מספר שעות, אברהם רוכב על אופני כושר, עושה כ-600 כפיפות בטן, ומרים משקולות בסך משקל כולל של 5 טון! כך כל יום, והוא 'רק' בן 86 .על קירות חדר הכושר אני מבחין במכתבי תודה וגזרי עיתונים שנכתבו אודותיו, תלויות בגאווה ובצפיפות, בנוסף לקלסרים עבי כרס. די לי לקרוא את חלקם בשביל להבין איזה אדם מיוחד הוא.

 

"צריך לתת כבוד לאנשים גם כשהם מתים, על אחת כמה וכמה כשהם חיים", הוא אומר לי. מדי חודש, הוא פוקד את קבר סבו היינך שנפטר ב-1953 ,מנקה ומסדר, מדליק נר נשמה ומתפלל בשביל האיש שהציל את חייו. "עברתי דברים נוראיים", הוא אומר בעיניים עצובות, אך אינו מפרט על סיפור ילדותו הקשה בזמן השואה. על כך אני חוקר בעצמי ומגלה שאברהם נולד ב-1934 בפולין.

 

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ופלישת הנאצי לפולין ברח בהוראת אביו, יחד עם בן דודו, יוסי בן ה-10 אל סבו שנמצא בקוזין, עיירה המרוחקת 60 ק"מ מביתו. רכובים על סוס שגנבו הם הגיעו אל הסבא האהוב וגילו שהגרמנים גם שם. הסב הציל את חייהם כששיחד שומרים אוקראינים על מנת שיאפשרו להם לברוח למחוזות צ'כיה. כשהיו במנוסה ביערות, הצטרפו אליהם קבוצת יהודים קטנה וכשהגיעו לקולוניה הצ'כית, אחד האיכרים עזר להם והחביא אותם בבור קטן במתבן. מדי יום היה מוריד להם האיכר דלי עם תפוחי אדמה ואלה החזירו אליו את הדלי עם הצרכים שלהם. רק כשהמלחמה הסתיימה ב-1944 ,יצאו הקבוצה מן המחבוא והבינו כי למעשה שהו שם שנתיים.

אברהם הוכנס לבית יתומים בעיר דובנו וכעבור מספר חודשים מועברים הילדים היהודיים אל מקום בשם "סנטה טילייה" שם הם זוכים ליחס וחינוך טוב מצד נציגים ישראלים שהגיעו לטפל בהם. לפני אחד מחגי החנוכה, הגיעה משלחת מישראל בה היו דוד בן גוריון ומנחם גומרמן. אברהם נזכר כי שר בפני המשלחת את "מעוז צור" ולאחר מספר ימים מנחם גמורמן ביקש לאמץ אותו. הוא עולה ארצה וגר איתו בקיבוץ אשדות יעקב.

 

כשבגר התגייס לצבא והתנדב לשייטת 13 – הקומנדו הימי. לאחר מכן הפך לקצין כושר גופני בבית הספר לטיסה בתל נוף ובבית הספר הטכני של חיל הים. הוא יזם קורסים לאימוני כושר והדריך בעצמו חיילים וקצינים ורבים מצמרת צה"ל, כולל רמטכ"לים "שעברו אצלו בידיים" כאשר אימן אותם בפו"מ – מוסד שנותר עד היום בפסגת מערכת ההדרכה של הקצינים הבכירים בצה"ל.

"אצלי מעולם לא נכשל אף חניך", סיפר. כל תרגיל וכל פעילות, עשה ראשון וסחף אחריו את כל חייליו. "כשצריך להיכנס לים נכנסים לים, כשצריך לרוץ בבוץ רצים בבוץ, למה? כי קודם כל אני רצתי!", סיפר.

52 שנה היה אברהם איש צבא – 26 מתוכן כאיש צבא קבע ולאחר מכן כאזרח עובד צה"ל. הוא נחשב למאמן כושר ברמה עליונה ובמסגרת כנס עולמי שנערך בווינגייט התבקש אברהם ע"י ד"ר אלברטו איילון להעביר הרצאה בנושא אימון בחדר כושר בפני קהל בינלאומי לאחריה המליצו להעניק לו תואר פרופסור על הידע הרב שלו. המהפך שעשה מילד צנום וחלש, לנער חזק וחסון וסולל דרך בתחום הספורט הוא מקור השראה לכולנו.

| קרא עוד

‭"‬בגיל 86 הוא מרים משקולות, עושה כפיפות בטן ומדווש על אופניים‭" ‬

איבי – עוצמה של אישה

ויוריקה (איבי) יעקב

צילום וכתיבה: אסף דביר

ויוריקה בת ה-93 המכונה 'איבי' נולדה בסתיו 1927 ברומניה. כשהייתה בת 12 פרצה מלחמת העולם השנייה. תחילה איבי ומשפחתה נלקחו למחנה עבודה ולאחר מספר חודשים הם הועברו שוב אך הפעם למחנה ההשמדה אושוויץ. שם, בסלקציה שביצע מנגלה, הופרדו איבי ואחותה מהוריה

ואחיה הקטן, פישטו. "שימרו על עצמכן!!!" – הייתה צוואתה וזעקתה האחרונה של אמה לאה. קולה מהדהד בראשה של איבי יום יום, שעה שעה.

 

במשך כל חייה הקפידה איבי למלא את צוואת האם, ושמרה על אחותה האהובה אליזבת. "תמיד קפצתי קדימה לקבל את הצלפות השוט במקום אחותי", היא מספרת. איבי ואחותה ניצלו מהתופת האכזרית והנוראית שכללה עינויים, מכות וצעדות מוות עד לשחרור על ידי בעלות הברית.

לאחר המלחמה שבה איבי לרומניה ושם הכירה את בעלה לעתיד שמואל יעקב. הם מתחתנים ונולדים להם 3 ילדים. איבי מספרת שיום אחד היא חזרה עם בעלה למקום מגוריה טרם המלחמה. ולפתע היא רואה אצל שכנתה עלי ומכתש שהיו שייכים להוריה. "הכלים האלו המשמשים לטחינת אוכל עברו מדור לדור במשך עשרות שנים עד שהגיעו לאמי", מספרת איבי.

בהכנות למלחמת העולם השנייה, החרים הממשל כלי ברונזה ונחושת מהתושבים, כדי להתיכם לצורך יצור פגזי תחמושת. "הורי הטמינו את העלי והמכתש באדמה כדי שיישאר לדורות הבאים", היא מספרת. "החזירי לי זה את הכלים שלי, איך זה הגיע אלייך?", בדמעות חונקות פנתה איבי לשכנתה לשעבר שרק לאחר איומים של שמואל השיבה את המזכרת היקרה.

 

בשנת 1963 ,לאחר קבלת האישורים מהשלטון הרומני, עולה משפחת יעקב יחד עם העלי והמכתש לארץ בהפלגה לחיפה באוניית "פגסוס". תחילה התגוררו בירושלים ולאחר כשנה עברו לכפר יונה.

איבי עבדה במוסד החינוכי "יכון" כאחראית מטבח ובמקביל התנדבה אגודה למען החייל במשך 31 שנה. "בפעילותי כמתנדבת אני מקיימת את צוואת אימי. אני מסייעת לחיילים הנלחמים ומגינים בגופם ונפשם על מנת שלא יקום עוד אויב אכזר על ישראל והעם היהודי", היא מספרת. בשנת 2008 קיבלה איבי את תואר יקיר כפר יונה על פעילותה. איבי חיה את חייה בתחושת גאווה גדולה שהצליחה להקים משפחה לתפארת בישראל ולתרום ממיטב יכולותיה לקהילה. לאיבי יש 7 נכדים, שמונה עשר נינים ואחת עשרה חימשים (בני נינים).

| קרא עוד

" הכלים האלו עברו מדור לדור עד שהגיעו לאמי וממנה אליי " ‬

גיבורה ושמה דורה

דורה רוט

צילום: אייל סאבא | כתיבה: קורל אבירם

דורה בת 90, היא ניצולת השואה המוכרת ביותר במדינה, ומי שהפכה בשנים האחרונות לפה ולסמל מאבק ניצולי השואה למען מיצוי זכויותיהם. היא נחרטה בזיכרונו של כל מי שצפה בנאום המרגש שנשאה מדם ליבה בדיון שהתקיים בכנסת בשנת 2013, בו קראה לעשיית צדק חברתי והאשימה את ממשלות ישראל לדורותיהן בהפקרת הניצולים וגזלת כספם. הדיון העלה למודעות מחודשת את מצוקתם של ניצולי השואה, ודורה שהפכה בין לילה לנושאת הדגל של אותו מאבק, הפכה לדמות הפותחת מהדורות חדשות – הלוחמת למען ניצולי השואה.

 

אך מי היא אותה לוחמת?

לעיתים, בשעות השקיעה, בעודה יושבת על מרפסת ביתה הטובל בירוק, עוצמת דורה את עיניה היפות שראו כבר הכול, ונזכרת בכל מה שנגזל ממנה בחטף: בצללית גזרתה הדקה של אימה היפה, שהייתה עקרת בית לתפארת ובשלנית מעולה, ובאביה הנאה שידע לרקוד ואלס, ופינק את אימה בתה ועוגה למיטה, ואף פעם לא שכח לשמח אותה בזר פרחים ביום שישי. זכר החיים הטובים ההם מופר באחת כשהיא נזכרת ברעש הנורא של ההפצצות ביום ובלילה אשר סימן את פרוץ המלחמה, כיבוש ורשה על ידי הצורר הגרמני ותחילתו של הסוף של כל מה שהכירה עד לאותו רגע.

במלחמת העולם השנייה בהיותה רק בת שבע, הוכנסה למחנה ריכוז, התייתמה מהוריה שנרצחו על ידי הנאצים, הופרדה מאחיה, איתו תזכה להתאחד שוב רק שנים מאוחר יותר, ונפרדה מאחותה שנרצחה בתאי הגזים. דורה שחלתה בטיפוס ונורתה על ידי הנאצים בגבה משלושה קליעים ביום שחרור מחנה שטוטהוף, הייתה בין הילדים הבודדים ששרדו את המחנה ושנותרו בחיים.

דורה שניצלה על ידי הצבא הרוסי ששחרר את המחנה, הוטסה למינסק כדי לעבור ניתוח להוצאת הקליעים. לאחר תקופת השיקום ביקשה לחזור לפולין לחפש אם נותרו ניצולים מבני משפחתה. היא הגיעה לוורשה שם הפדרציה היהודית שיכנה אותה בבית יתומים שיכין אותה לקראת העלייה לפלשתינה. שם גם מצאה את אחיה, לולק. כעבור מספר ימים הגיע האות. אספו את כל הילדים ויצאו לדרך לפלשתינה, בדרך עצרו בעיר סלבינו באיטליה לצורך שיקום פיזי ונפשי של היתומים, תוך חינוכם ליהדות וציונות שנועדו להכינם לעלייה לארץ ישראל. למרבה הצער, חלתה דורה בשחפת והודיעו לה ולכל חבריה כי לא תוכל להמשיך במסע לפלשתינה ותיאלץ להישאר להחלמה באיטליה. 

 

עד היום, היא שואלת את עצמה מדוע זכתה דווקא היא להיחלץ מהגורל האכזר שנגזר על מיליון וחצי הילדים היהודים שנספו. מוראות השואה, מחלתה הקשה ואובדן המשפחה, לא גרעו מהאופטימיות, אהבת היופי והחיים המניעות את דורה. היא עלתה לארץ, נישאה לאהבת חייה- ד"ר קרל רוט, והקימה משפחה לתפארת. בד בבד המשיכה לפעול בשם הציונות ועבדה כ-25 שנים כמגייסת תרומות בכירה למען המגבית היהודית העולמית- זו הייתה התשובה הניצחת וסגירת המעגל עבור אותה ילדה יהודייה, ששרדה בדרך נס; הנפגשת עם שועי עולם ומצליחה לשכנעם בחשיבות התמיכה במדינה חזקה, בית לעם היהודי. אופייה של דורה רוט מעלה על נס את היכולת האנושית להתגבר על כל קושי, ולהמשיך להאמין באהבה וביופיים של החיים.  חרף הקשיים והמכאובים, תמיד הצליחה דורה למצוא בו את התקווה ליום המחר שבהכרח יהיה יפה יותר. זוהי עדות לחוזק האדם ולניצחון הגוף והרוח. זהו סיפורה. זוהי גבורתה.

| קרא עוד

‭"‬דורה הפכה בשנים האחרונות לפה ולסמל מאבק ניצולי השואה למען מיצוי זכויותיהם.‭" ‬

"החיבוק של אימי נתן לי ביטחון שיהיה בסדר"

יוסי מורנו

צילום: מיכל אגוזי | כתיבה: יצהר ורדי

את יוסי מורנו לא קל להשיג. הוא אדם עסוק. זה עתה חזר משיט בנורבגיה. "העצמאות היא הדבר שהכי חשוב לי. בגינה, בכביסה, בנסיעות, בפגישות עם חברים – בכל התחומים אני רוצה את ההגה בידיים שלי, כל זמן שאני חי".

יוסי מורנו נולד לפני 86 שנה בבולגריה. ב-1943 גורשה המשפחה מביתה בפקודת היטלר, והאב ניסים נשלח למחנה כפייה. "אמא שלנו, רחל, שמרה עלינו. תמיד היא נתנה לנו הרגשה שרק אנחנו חשובים, לא היא. החיבוק שלה נתן לי ביטחון שיהיה בסדר". "הייתה שואה. כלום לא היה בסדר". "נכון, אבל זה הכוח שקיבלנו ממנה לכל החיים. אני ניצול שואה אבל אדם מאושר. התקשורת נוטה להציג ניצולי שואה בקשייהם ובעוניים, אבל רבים מאתנו הצליחו ליצור לעצמם חיים נהדרים. הייתי רוצה שנתגאה יותר בהישגים שלנו. בסופו של דבר זו הבחירה שלנו איך לחיות. איש אינו יכול להזיק לנו מלבדנו".

בספטמבר 1944 חזרה המשפחה הביתה ויוסי נכנס לראשונה לבית ספר – ישר לכיתה ג'. אחר כך, במשך שנים רבות, האשים את הדילוג על כיתות א-ב בקשייו הרבים בלימודים. רק בגיל מבוגר הבין שהוא בעצם סובל מדיסלקציה. בשנים שלאחר המלחמה התעשרה משפחת מורנו, אבל השינוי החשוב יותר היה ההחלטה לעלות לפלשתינה. "בן גוריון הגיע לביקור בסופיה, ועבורנו זה היה משה שיורד מהר סיני," אומר יוסי. את ההפלגה לישראל בגיל 14 הוא מתאר כ"יציאת מצרים שלי".

יוסי המשיך את לימודיו בארץ ולימים, במסגרת הנח"ל, הגיע לקיבוץ משגב עם, שם ריכז את גן הירק. יום אחד ראה מרחוק פיצוץ באחד הצינורות בכרם. "שמחתי שהנה תהיה לי הזדמנות לעזור לכורמת היפה נאוה ירושבסקי, אבל כשהגעתי למקום היא אמרה שהיא תסתדר לבד. ובאמת, היא סגרה את השיבר ותיקנה את הפיצוץ, וזה ממש מצא חן בעיני. אמרתי לעצמי שאישה כזאת אני רוצה לילדים שלי".

ב-1958 התחתנו השניים וכעבור שנה נולד בנם הבכור. הם החליטו לעזוב את הקיבוץ, ולאחר שנה ברמת ישי, שבה חסכו 1,400 לירות, הם קנו את הבית הראשון בטבעון. נאוה החלה לעבוד בהוראה ולימים ניהלה את בית ספר רימונים בטבעון. יוסי עצמו החל לעבוד כמרכז המשק במרכז המחקר נוה יער ובהמשך נכנס לעמידר והתקדם עד לכס המנכ"ל. שיא הקריירה, עבורו, היה קליטת יהודי אתיופיה במבצע שלמה. "כמי שעלה לכאן בגיל 14 באונייה, זאת הייתה התרגשות עצומה להכשיר את השטח לעליה האתיופית". בין לבין, ב-1988, הוא רץ לראשות מועצת טבעון, אבל לא ניצח את שמואל אבואב המיתולוגי. "כיום אני מבין שלא ממש רציתי להיבחר. ידעתי שאם אבחר אצטרך לנשק ברחוב אנשים שאין לי שום חשק לנשק. זה לא מתאים לי, אני חתול רחוב. תנו לי להמשיך להיות חתול רחוב".

לבני הזוג נולדו שלושה ילדים: רן, העובד בתפקיד ניהולי במד"א, יעל, שהיא פסיכואנליטיקאית העוסקת בטיפול ובהוראה, ויובל ז"ל, שנפל ב-1986 ברמת הגולן. 

שני תחביביו העיקריים של יוסי מאז יצא לפנסיה הם היין והאופניים. לאופניים, שהם חלק מרכזי בעולמו בשני העשורים האחרונים, הוא התחבר בגיל 64 לאחר התקף לב וצנתור, כשהבין ש"אני חייב לשנות את אורח החיים שלי אם אני רוצה לחיות עוד הרבה." את היין הוא מייצר כבר עשרות שנים, ובכל שנה יוצאים תחת ידו כ-300 בקבוקים – כולם לצריכה עצמית ולמסירה לחברים. "מעולם לא מכרתי בקבוק יין ולעולם זה לא יקרה," הוא אומר.

הגינה של יוסי גדולה ומטופחת, והוא עדיין עורך בה ניסויים חקלאיים ולומד כל יום דברים חדשים. עד השנה שעברה הוא טיפל בה לבדו, אבל כיום הוא מרשה לגנן לעשות את הדברים הקשים יותר. תלי החפרפרות שהפריעו לו פעם כבר לא מפריעים לו כיום. "פעם נלחמתי בהן. היום אני אומר – שיחיו, מה אכפת לי?".

| קרא עוד

‭"‬העצמאות היא הדבר שהכי חשוב לי. אני רוצה את ההגה בידיים שלי כל זמן שאני חי"‬

חסידת אומות העולם מהולנד

אסתר גרינברג- בואסביין 

צילום: זוהר פרו | כתיבה: ענת גונן

"על העבר לא מתחרטים ולא מפחדים מהעתיד", כך חרוט מתחת לסמל משפחתה של אסתר, אותו הציגה בתחילת מפגשנו. למפגש שלנו הצטרפו בתה לילית, ונכדתה מרווה. 3 דורות של נשים מרשימות, יפות ומעניינות . סביב הכוח הנשי הזה הרגשתי בנוכחותה של הדור הרביעי, סוניה ז"ל, אמה של אסתר, שללא ספק נמצאת בנפשן.

 

אסתר גרינברג-בואסביין נולדה באמסטרדם ב- 5.4.1934 יחד עם אח תאום, ולצידם עוד 4 אחים ואחיות. בשנות הארבעים הגיעה המלחמה לביתם כשנאצים גירשו אותם ולקחו את רכושם. משפחת בואסביין עברה לעיר הארלם שבהולנד והתגוררו בבית ריק, שהיה שייך לדודתה של אסתר. ערב אחד בשנת 1943 הודיע אב המשפחה שהוא מביא אורחים לארוחת הערב. היו אלה 4 יהודים שברחו מהנאצים, ובמשך שנתיים וחצי מצאו מסתור בביתם. מעבר לסיכון הרב שנלווה לכך, כשבבית הצמוד לביתם גרו משתפי פעולה עם הנאצים, נאלצו אסתר ואחיה לוותר על ילדותם. הם לרגע לא התנגדו למצב. להיפך, הם עזרו לאימם לחפש מזון שלא היה בנמצא ולא נפגשו עם חברים. אסתר מספרת כיצד בחג המולד בשנת 1944 הגיעו לרחוב נאצים בחיפוש אחר אדם מסוים. הם נכנסו גם לביתם, אך במזל גדול ובזכות חוכמתה של אמה של אסתר לא מצאו את היהודים שהסתתרו שם מתחת לאפם.

 

אביה של אסתר היה מעורב בפעילות המחתרת ההולנדית. הוא לא נכח בבית במשך חודשים רבים ולאורך כל הדרך שמר ממשפחתו בסוד מוחלט את עשייתו על מנת לא לסכן אותם. לאחר שהלשינו עליו, הוא נלקח על ידי הנאצים למחנות. אמה של אסתר התמודדה לבדה עם 6 ילדים ויהודים שמסתתרים בביתה. היא וילדיה חיו בתקווה שאב המשפחה יחזור, ובסוף המלחמה, קיבלו את הידיעה שהוא אינו בין החיים. לאחר תום המלחמה נפרדו דרכיהן של משפחתה של אסתר והאנשים שהסתתרו בביתם. בשנת 1980 קיבלו אסתר ומשפחתה הכרה כחסידי אומות עולם כהוקרת תודה והערכה על סיכון חייהם למען הצלת יהודים וההקרבה האישית של כל אחד מבני המשפחה למען מטרה אצילית זו. לטקס שנערך ביד ושם שבמהלכו נטעה שם עץ, הגיעה מהולנד גם אמה של אסתר ובני משפחתה.

 

בגיל 25 למדה להיות אחות והחליטה ב-1961 לעבור לישראל, שהייתה מדינה בתחילת דרכה, שם קיוותה שתוכל לעזור יותר. את השפה העברית למדה בקיבוץ עין שמר. לאחר מכן נשלחה לקיבוץ חורשים שם עבדה כאחות. בקיבוץ פגשה את אדי גרינברג, בעלה לעתיד ובשנת 1964 התחתנו. בשנת 1967 התגיירה אסתר ולאחר כארבע שנים עברו היא ובעלה להתגורר בטבעון. לאורך כל חייה, אסתר היא בנתינה אינסופית ובחיפוש מתמיד אחר מקומות ואנשים להם תוכל לעזור. אישה שהחיוך שלה מחמם את הלב, שיש בה יופי פנימי וחיצוני שאי אפשר שלא להתפעל ממנו. אסתר הקימה בהתנדבות יחד עם רופא מרפאה לבדיקות שד, שירות הניתן לנשות הקהילה בחינם. בנוסף יזמה הקמת בית קפה שנקרא "קפה נגיש" שסיפק תעסוקה לבעלי מוגבלויות ברמת ישי ובסביבה. אסתר היא אמא לשני ילדים וסבתא לחמישה נכדים ונפטרה בשנת 2020.

| קרא עוד

"ערב אחד בשנת 1943 הודיע אב המשפחה שהוא מביא אורחים לארוחת הערב. היו אלה 4 יהודים שברחו מהנאצים, ובמשך שנתיים וחצי מצאו מסתור בביתם בהולנד"

משורר של החיים

מייקל בן יוסף

צילום: הנאדי כסראוי | כתיבה: בני כלפון

"אני חי את היום, מקבל את מה שיש ולא מחפש את מה שאין", זו תורתו של  מייקל בן יוסף, איש אופטימי וייחודי.  הוא נולד בשנת 1925 בעיירה קושיצה (נמצאת כיום בסלובקיה) לבן יוסף ואולגה קליינמן. כשהיה בן 14 נפטרה אמו והוא עבר לגור בבית חברה גויה של אמו, שגידלה אותו כבנה.

בגיל 16 אירופה געשה בלהבות מלחמת העולם השנייה, ומייקל התחיל במסע הישרדות ונדד לבודפשט, הונגריה. הוא עבד במאפיה עד שנתפס ע"י הונגרים ונכלא בבית סוהר. שם הכיר שני נערים יהודים ושלושתם הועברו למחנה מעצר יחד עם יהודי העיר שרוכזו כדי להישלח לאושוויץ.  בהגיעו למחנה קעקעו על זרועו את המספר AA147 והפכו אותו מאדם לעוד מספר בחוליית שרשרת מעשיהם הרצחניים והנצלניים של הנאצים. בסלקציה שקבעה מי לחיים ומי למוות, למזלו נשלח לעבודות כפייה.

 

מייקל ניחן בכישרון מיוחד לשפות והוא דובר תשעה: עברית, אנגלית, הונגרית, רוסית, גרמנית, איטלקית, צ'כית, צרפתית וספרדית. תמיד חיש מהר היה לומד את שפת המקום, וכך היה גם במחנה. באחד הימים הלך לטבח גרמני הושיט לו את המסטינג ואמר לו בגרמנית: "אני מבקש אוכל". הגרמני הכניס אותו למטבח, מילא את המסטינג באוכל ואמר לו: "אתה יודע למה נתתי לך אוכל? כי אתה לא פחדן כמו כולם ואני מעריך את זה, ולכן תבוא אלי ומדי פעם אתן לך תוספת אוכל".  במחנה בו עבד מייקל היו שבויי מלחמה רוסים שחלקו אתו את מזונם ומהם למד רוסית. כשהגיעו חיילי הצבא האדום למחנה בינואר 1945, מייקל שלמד רוסית סיפר לבקשתם מה שהנאצים עשו. "הם נתנו לי מדים של חייל רוסי ותעודה שלימים תסייע לי בדרכי הביתה", לאחר שיחררו מאושוויץ הלך 400 ק"מ חזרה לביתו ב-קוּשִׁיצֶה צ'כוסלובקיה ומצא בית ריק. משם נדד ברחבי אירופה וחיפש זכר לאחיו הצעיר יוג'ין. אחרי שנים גילה שאחיו הוצא להורג בצעדות המוות.

במסגרת הנוער היהודי מייקל למד את מקצוע הימאות בגרמניה ובאיטליה. לארץ עלה כמעפיל, נעצר על ידי הבריטים ונשלח למחנה המעפילים בקפריסין. ב-1948 גויס לצבא והחליף את שם משפחתו מ- קְלָינְמָן לבן-יוסף על שם אביו ז"ל.  אחרי שחרורו ב-1949 פגש בנערה בשם לוסיאן טייב, התאהב בה וביקש את ידה. בינואר 1950 הם התחתנו ונולדו להם שתי בנות ושמן: יוג'ין על שם אחיו הצעיר, ואולגה על שם אמו.

 

לעכו הגיע ב-1976 ובשנים 1961-1987 הועסק בחברת הספנות הלאומית – צים, כמכונאי עד לפציעה קשה ביד ואחריה ככלכלן ראשי עד ליציאתו לגימלאות. במשך למעלה משני עשורים הוא מתנדב בקהילה ומעביר את סיפורו המרתק לבני נוער דרך מילותיו ושירים רבים שכתב.  במשך עשור לימד בהתנדבות את האסירים בבית הסוהר "כרמל" קרוא וכתוב, וסחף אחריו מתנדבים נוספים. על כך את פרס יקיר הכלא.  מייקל כותב שירים על רגשות, אהבה, עצב בדידות וגם ביקורת פוליטית וממלא את יומו בעשייה. "מרוב שאני עסוק בלחיות אין לי זמן למות", הוא מספר בחיוך.

| קרא עוד

‭"‬אני חי את היום, מקבל את מה שיש ולא מחפש את מה שאין"‬

סיפורו של מסורב עלייה

ראובן מיצ'ניק 

צילום: אביחי ניצן | כתיבה: אמיר רוזנבאום

במשך קרוב לעשרים שנה חלם ראובן מיצ'ניק להגיע לישראל וסורב על ידי השלטונות בברית המועצות. התפרקותה בשנת 1992 היוותה את ההזדמנות הראשונה עבורו להגשים את חלומו ולהגיע לארץ עליה חלם. "זה היה יום ההולדת השני שלי", הוא אומר. מי שהיה פעם מסורב עלייה הפך לאיש בולט ופעיל בקהילה בעכו, בה בנה את חייו מחדש.

הוא נולד בסוף יוני 1925 בעיר קוטובסק, מולדובה. עם כניסת הסובייטים, משפחתו של ראובן התפצלה. אביו נשלח למחנה עבודה בסיביר בעקבות התנגדותו למשטר, שם נפטר. יתר בני המשפחה נשלחו למחנה עבודה. תחילה נאסר על ראובן ללמוד בבית ספר כמו שאר הילדים בני גילו. אבל, בזכות חריצותו והצטיינותו בעבודה, הותר לו לבסוף ללמוד מספר שעות מצומצם ביום בתמורה לכך שיעבוד עד השעות המאוחרות של הלילה.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, ראובן גויס למערכה והחל לעבוד בתור פועל במפעל שמייצר בגדי חורף עבור צבא ברית המועצות. בתום המלחמה, המשטר העניק מדליות לכל הפועלים שהשתתפו במאמץ המלחמתי, אך ראובן שהוגדר ביחד עם בני משפחתו כ"אויבי המשטר", לא קיבל את מדלית הכבוד.

 

כאשר המלחמה הסתיימה, חזר ראובן לעבוד במפעל בו עבד לפני המלחמה. כאשר סיים את בית הספר, בת כיתתו שנסעה ללמוד באוניברסיטה רחוקה סייעה לו לברוח ממחנה העבודה. ביחד הם נסעו למקום מגוריה החדש, שם ראובן החל ללמוד הוראה תחת זהות בדויה. כשסיים את לימודיו נשלח חזרה לעיר בה גרה משפחתו והחל לעבוד שם בתור מורה. אהבתו הרבה לכדורסל דחפה אותו לפתוח קבוצה מקומית שנחשבה כסיפור הצלחה בברית המועצות. הצלחתו של ראובן נשמעה למרחקים ובעיר השכנה החליטו להעסיקו על מנת שיקים קבוצת כדורסל. גם קבוצה זו רשמה הישגים רבים ונסעה למשחקים בכל רחבי ברית המועצות. בשנת 1959 קבוצתו החדשה של ראובן הוזמנה למשחק באוקראינה. בתום המשחק ראובן הגיע להחלטה שלא יחזור עם הקבוצה אלא יישאר בעיר. שם הכיר את אשתו ילנה, עבד כמורה, ושימש כראש הקהילה היהודית בעיר.

אל עכו ראובן הגיע בעקבות חברו הישראלי, מנחם, לו עזר בעבר לאתר באוקראינה משפחה שהסתירה אותו במהלך השואה. "אני עזרתי לו וכעת הוא עזר לי. הוא מצא לי דירה ולימד אותי את השפה", אמר ראובן.  בארץ עבד כמורה לפיזיקה עבור עולים חדשים. בעכו המשיך לפעול להנצחת מאורעות מלחמת העולם השנייה ובין היתר הקים בעיר את האנדרטה לזכר נרצחי סטלין. "אני לא שוכח את העבר או את שורשיי, אך שמח שעתידי ועתיד משפחתי הוא בישראל".

| קרא עוד

"אני לא שוכח את העבר או את שורשיי, אך שמח שעתידי ועתיד משפחתי הוא בישראל"

שירי מלחמה

יפים מנקין 

כתיבה וצילום: קרן-אור רוזנבאום

"על כל זיכרונותיי מהמלחמה כתבתי שירים", מספר לי יפים מנקין בעודו לובש חליפה עטורת מדליות ובידו גיטרה. הוא פוצח בשיר, על המצור בלנינגרד ומספר, "פרנקו, שליט ספרד שלח את 'החטיבה הכחולה' לסייע להיטלר בלנינגרד ואנחנו שמנו את המוקשים הרדיואקטיבים בקו הגבול הנייטרלי", הוא מספר. "כל מוקש במשקל 96 קילו. החטיבה הכחולה נמחקה לגמרי". לרגל 75 שנה לציון שיחרור לנינגרד (כיום סנט פטרסבורג) הוא קיבל ב-2019 מדליה נוספת, על חלקו למניעת המתקפה של 'החטיבה הכחולה'.

 

יפים  נולד ב-22 לאוגוסט 1923 בבלרוס. ב-21 ליוני 1941 סיים תיכון בהצטיינות יתרה, ולמחרת פרצה המלחמה. מכיוון שטרם מלאו לו 18 כדי שיוכל להתגייס, ברח עם הוריו למזרח. שנה לאחר מכן כבר גויס לצבא ובשל השכלתו ("הכל היה מאה אצלי"), הוצב בארטילריה הרדיואקטיבית. הוא לא התבייש ולא הסתיר את היותו יהודי. "גם במלחמה ניגנתי לחיילים כדי לעלות את המורל", הוא מספר. במשך חמש שנים שירת בצבא עד 1952. "כשהמלחמה הסתיימה הרגשתי שנולדתי מחדש, ויום הניצחון ב-9 במאי, הוא יום הולדת נוסף עבורי", הוא מציין.

בתום המלחמה סיים תואר בפיסיקה ומתמטיקה והמשיך ללמד תחומים אלו לצד אסטרונומיה ואלקטרוניקה. ב-1990 עלה לישראל וכיום גר בעכו. רגע לפני שדרכינו נפרדות הוא מראה לי ספר על חייו שכתב בשם "עמודי החיים". בפתיח כתב חמשיר שביקש שיירשם על מצבתו כשיגיע יומו:

"כל מה שחייתי וכל מה שידעתי, 

למדתי, אהבתי, הצחקתי ושרתי.

לא בגדתי בחברים שלי, ובפשיזם לחמתי בגבורה.

אז בבקשה עם חלוף השנים, זיכרו אותי הנכדים".

 

על קירות ביתו בעכו מודבקות הזמנות למופעים בהם ניגן ולחנים לשירים. אני מסתכלת בעיניו הצלולות, שצבען כצבע הים אותו הוא כה אוהב בעכו, הכמהות לשתף, לשיר ולחגוג את מסעו בחיים האלו, ויוצאת מביתו עם שיר בלב.

| קרא עוד

‭"‬כשהמלחמה הסתיימה הרגשתי שנולדתי מחדש, ויום הניצחון ב-9 במאי, הוא יום הולדת נוסף עבורי"

הלוחם היהודי האמיץ

ולדימיר גלושנקו

צילום וכתיבה: ליאור טל

"המדליה החשובה ביותר שקיבלתי היא מדליית הכוכב האדום על אומץ לב", כך מספר לי ולדימיר גלושנקו במפגש שלנו. מעולם לא פגשתי לפני כן וטרן אמיתי. לוחם יהודי, חייל בצבא האדום שנלחם כנגד האויב הנאצי במלחמת העולם השנייה, כתף אל מול כתף לצד מילוני חיילים נוספים שקיפחו את חייהם בקרב. ולדימיר נולד ב – 07/04/1922 בכפר גלפירובקה (קרסנודר) ברוסיה. הוא התגייס לצבא הרוסי בשנת 1940 וגוייס למלחמה ב-20/11/1942. המשך שלוש שנים לחם עד שהשתחרר בשנת 1945 בפולין. במהלך שירותו הצבאי שירת כקצין במודיעין הצבאי. במהלך השירות ואחריו קיבל מדליות רבות על אומץ, לחימה והצלה וכן קיבל את מדליית "מלחמת העולם השנייה" שניתנה למי שהשתתף בפעולות קרביות סוג 2. על סיום המלחמה נודע להם רק בשעת לילה מאוחרת – הם שמעו יריות וקולות רמים וכל השמיים היו מוארים, שהסתבר שהיו אלה צהלות השמחה והניצחון. הייתה שמחה גדולה החיילים שאיתו חגגו בשתיית וודקה ויין. בתום המלחמה, בין השנים 1946 -1951, למד באוניברסיטת נה דנוי בעיר רסטוב במסלול תשתיות רכבות. בסיום לימודיו עבר לגור בטביליסי ושם עבד במפעל לתכנון ובנייה בתפקיד טכנאי ראשי. באותו מפעל התקדם לתפקיד מהנדס ראשי ושם עבד עד עלייתו לארץ ישראל בשנת 1994. עם עלייתו לארץ התמקם בעיר נשר שקלטה באותה תקופה עולים רבים מברית המועצות לשעבר. ולדימיר בנה שם את ביתו מחדש. יש לו בן אחד מנישואיו הראשונים שמתגורר במוסקבה ברוסיה, ומנישואיו השניים יש לו שני ילדים, האחד מתגורר בחיפה והשני נשוי וחי בצרפת. הוא שומר איתם על קשר טוב. אשתו השנייה נפטרה והיום הוא חי עם בת זוג בביתו בנשר. עבור הצילומים הוא עונד על דש הבגד מדליות שקיבל בתקופה החשוכה ביותר שידעה האנושות. "מלחמה היא לא רק יריות וניצחונות, זאת הייתה תקופה קשה עם תנאי מזג אויר קיצוני, מראות קשים והרבה מוות מסביב", הוא מספר, "אני מקווה שהדור הצעיר לא יחווה עוד מלחמה".

| קרא עוד

"אני מקווה שהדור הצעיר לא ידע עוד מלחמה"

סיפור של אהבה

רוזה ובוריס ברמן  

צילום וכתיבה: אביטל פולונסקי

זהו הסיפור של רוזה ובוריס, זוג מדהים ומעורר השראה. כשנכנסתי אליהם הביתה נדהמתי מכמות התמונות התלויה על הקירות. בוריס סיפר לי על כל אחת מהתמונות בהערצה ובגאווה – אלו היו תמונות של משפחה שלו. "רק מהוריי לא נשארו לי תמונות", אמר. שניהם נולדו במולדובה, בוריס בנובמבר 1929 ואילו רוזה צעירה ממנו בחמש שנים. לפני מלחמת העולם השנייה לבוריס היו 14 בני משפחה. לאחר מלחמת עולם השנייה, רק שלושה מהם שרדו את מחנות ההשמדה: אב המשפחה, אחיו והוא. זמן קצר לאחר המלחמה נפטר גם אביו. "אחרי המלחמה לא היה לי אף אחד ושום דבר, למעט אחי, אבל עכשיו יש לי אוצר ענק: המשפחה שבניתי עם רוזה. מאז שאנו יחד, לא הרגשתי לבד אף פעם". רוזה הייתה ילדה בתקופה זו אך זיכרון האובדן צרוב בה. "כשחזרנו מהמחנה הביתה, לא נותר דבר. אפילו את הקירות חוררו, כי הנאצים חשבו שהחבאנו בהם דברים. היה בלתי אפשרי להישאר ולחיות שם לכן נאלצנו לחפש בית חדש". רוזה ובוריס הכירו במועדון ריקודים וזמן קצר לאחר מכן הבינו שהם אוהבים זה את זו והחליטו להינשא. בוריס היה בן 24 ורוזה בת 18. לאחר החתונה הם גרו אצל הוריה של רוזה, ובוריס החל לעבוד כנהג. "הבנו שעלינו לבנות עתיד חדש. לבוריס לא היה אף אחד. אני זוכרת עד היום שהוא הגיע עם מזוודה קטנה, וכששאלתי אותו איפה כל שאר הדברים שלו, ענה לי שהם תכף יבוא במשאית. עד היום אני מחכה למשאית הזו" אומרת בחיוך רוזה. הם עלו ארצה בשנת 1989 לעיר נשר ועד היום גרים באהבה בעיר זו. יחד הביאו 2 ילדים ויש להם 4 נכדים ו-7 נינים. שאלתי אותם מה סוד אהבתם, ורוזה השיבה: "כל בוקר בוריס קם ונותן לי נשיקת בוקר טוב. כך היום שלנו מתחיל באהבה כבר מהבוקר". גם אחרי 65 שנות נישואים האהבה ביניהם בלתי נגמרת. הם החליטו להשאיר את זיכרונות העבר הקשה מהשואה מאחוריהם, ולשדר לדור העתיד שאין שום דבר שחזק יותר מאהבה.

| קרא עוד

"אחרי מלחמת העולם השנייה לא היה לי אף אחד ושום דבר אבל עכשיו יש לי אוצר ענק – משפחתי"

גבורת נפש האדם

יצחק לב 

צילום וכתיבה: ג'ינאן שרוף חלבי

ביום שהסתיימה השואה, היא לא הסתיימה עבורו… השואה האישית של יצחק ליוותה אותו עוד שנים רבות. יצחק לב נולד באוקטובר בשנת 1934 בעיר סגד בהונגריה. כשהיה בן 5 אביו נלקח לעבודות כפייה. אמו נסעה עם אחיו הקטן להוריה בבודפשט כדי לעבוד, והוא נשאר לבדו אצל הוריו של אביו. לאחר שסיים את כיתה א' עזב את סגד והצטרף לאמו בבודפשט עד 1944. באותה שנה המושל ההונגרי כרת ברית עם היטלר והם האמינו שהמלחמה נגמרה ויתחיל השלום. את אביו זכה לראות ליום אחד כשחזר במפתיע לאחר כל השנים, אך אז נעלם שוב. בדיעבד הבין יצחק שאז למעשה התחילה שואת יהודי בודפשט . אמו שחששה לגורלם, הביאה אותם למוסד של הצלב האדום השוודי ושם היה עם אחיו כשנה, בעוד היא נלקחה למחנה ריכוז. במרץ 1945 הנאצים איימו להגיע ולקחת את הילדים לגטו. יצחק ואחיו ברחו. "רצינו לחצות את הדנובה אבל הגשרים נהרסו והמעבר היחידי היה מאובטח עם שומרים. חודשיים הסתובבנו ברחובות. אני לא זוכר מה אכלנו או איפה ישנו. אני רק זוכר שלבשנו בגדי קיץ כשהיה חורף קר ומושלג". בתקופה זו הוא נקלע לקרבות בין הרוסים לנאצים, עד שהצבא האדום נחל ניצחון במאי 1945. באותה שנה יעקב עלה עם עליית הנוער לישראל בעלייה בלתי לגאלית. "חודש שלם שטנו באונייה וכשהגענו לישראל לא נתנו לנו להיכנס ושלחו אותנו לקפריסין". במשך שנה שהו במחנה פליטים שם ולמדו עברית עד שבשנת 1947 הותר להם לעלות לארץ ונשלחו למחנה עתלית שם היו ילדי שואה יתומים כמותם. בארץ יעקב הופרד מאחיו הצעיר ונשלח לפנימיית בן, שמן שם למד עד גיל 16. כשבגר מצא עצמו נמשך לחקור את נבכי נפש האדם. אולי היה זה בכך מרפא לנפשו שלו שספגה טראומות כה רבות. בשנת 1967 התחיל ללמוד חינוך מיוחד ועבר ללימודי פסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה, שם סיים תואר ראשון ושני. לימודיו הובילו אותו לעבור לנשר בשנת 1985. 

 

מזה 40 שנה הוא נשוי בשנית באושר ואבא ל- 5 ילדים וסבא ל- 12 נכדים. רק לפני שנתיים יצחק גילה מה עלה בגורלו של אביו כשאחת מנכדותיה נסעה למשלחת לפולין. שם באחד מספרי התיעוד מצאה את שמו של סבא-רבא שלה וגילתה שהוא נרצח באושוויץ. כשסיפר לי זאת נחנק מדמעותיו. יצחק כבר בן 86 אבל צעיר בנפשו וכנראה היה פסיכולוג מלידה. מרגע שנפגשנו גיליתי אדם קשוב ואיש שיחה. עד היום הוא עובד במקצוע ומתנדב כפסיכולוג בעמותת 'הלל' המסייעת לחוזרים בשאלה.

| קרא עוד

‭"‬בזכות נכדתו גילה לפני שנתיים מה עלה בגורל אביו בזמן השואה‭"‬

"הצעירים צריכים להכיר את ההיסטוריה הזו"

אברהם בון

צילום: דור לובטון | כתיבה: חנה קיפרשלק

"כל סיפור של לוחם במלחמת העולם השנייה זו היסטוריה שלמה”, מספר לי אברהם בון מי שמזוהה עם הפעילות בנושא בעתלית מזה שני עשורים כיו"ר מועדון הווטרנים המקומי. "הצעירים היום צריכים להכיר את ההיסטוריה הזו ולדעת שהרבה יהודים לחמו במלחמה והם גיבורים", הוא מוסיף. בון נולד בלטביה בקיץ 1939 לתוך המלחמה הזו. כשהיה בן שנתיים גרמניה פלשה ללטביה, ומשפחתו ברחה לרוסיה. אביו נלחם עם הצבא האדום שם נעלמו עקבותיו וכעבור זמן מה הוגדר כהרוג מלחמה. טרום המלחמה משפחתו נחשבה עמידה, כבעלי מפעל. כשחזרו לעיירה שלהם אחרי שעברה פוגרום גילו שרכושם נבזז וביתם נהרס.

 

בון עצמו גויס לצבא של לטביה ושירת בהנדסה קרבית שלוש שנים במהלכן סייע בפירוק מוקשים ומטענים צבאיים שנותרו בעומק האדמה מתקופת מלחמת העולם השנייה. בשנת 1964 הכיר את אשתו גלינה בזמן ביקורה בלטביה. "הלכתי לערב ריקודים בשביעי לנובמבר שהיה בזמנו חג גדול של המהפכה הקומוניסטית ושם הכרנו. מאז אנו יחד כבר 54 שנים", היא נזכרת.

מלחמת העולם השנייה העסיקה את בון רוב חייו וכשעלה עם אשתו גלינה לישראל החליטו יחד לעשות מעשה והקימו מועדון וטרנים וניצולי שואה בעתלית בסיוע מרכז מיר"ב.

"הכרנו המון וטרנים שעברו את המלחמה ונזקקו לתמיכה ומסגרת כלשהי והרעיון היה ליצור קבוצה בשביל לעזור להם ולהנציח את סיפורם", מספר בון.

 

המועדון החל בפעילות ב-2001 ועם הזמן הרחיב את פעילותו והפך למוזיאון וספרייה שמשמרת את המורשת והסיפורים של וטרנים גיבורים שכבר אינם עוד. בון ואשתו מנהלים שם מפגשים והרצאות וכן הרצאות לדור הצעיר. גלינה כמוסיקאית ופסנתרנית אחראית על ההווי התרבותי בפעילותם. "אהבתי מוזיקה מהילדות. לא היה לנו בית ספר למוזיקה בעיר ילדותי, אבל היה חוג במרכז התרבות האזורי ובזכות זה למדתי מוזיקה ועסקתי בכך 35 שנה", היא נזכרת.

"רבים מחברי הקבוצה כבר אינם אבל אני זוכר את סיפוריהם האישיים, משום שאני מחובר להיסטוריה של כל יהודי שלחם במלחמה", סיפר. הזוג בון הפך את פעילותם ההתנדבותית למען הווטרנים למשימת חייהם. יש להם שני ילדים וארבעה נכדים שגם הם מגויסים לטובת הפעילות ותורמים לה עד היום.

| קרא עוד

"‬הזוג ‬בון ‬הפך ‬את ‬פעילותם ‬ההתנדבותית ‬למען ‬הווטרנים ‬למשימת ‬חייהם"‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬

"אני הילד שהצלת"

דוד גרליך

צילום וכתיבה: אלונה קרני גלמן

"עבורי לספר את סיפור חיי זו שליחות", כך אומר לי דוד גרליך אותו אני פוגשת בביתו, בשדות ים. לצדו יושבים בנו ואשתו. בעודי מאזינה לסיפור ההישרדות שלו לאורך שנות מלחמת העולם השנייה, אני יכולה לעצום עיניים ולראות לנגד עיני את הנער האמיץ שהיה, ושכבר אז חשב, הרגיש ועשה ציונות. הוא נולד באוגוסט 1928 בעיר שטרסבורג שבצרפת כבן יחיד להוריו. כבר בראשית המלחמה, משפחתו נמלטה לכפר קטן בשם שאנבורה. "הימים היו ימי מלחמה ולא היה ביטחון גם בכפר הנידח הזה. הנאצים השתלטו על אירופה והחליטו להשמיד את העם היהודי. הברירה שלנו הייתה להתחבא או לברוח".

באותו זמן תנועות הנוער בצרפת ארגנו שרשרת של מבריחים שהיו מבריחים רק את הילדים לשוויצריה או לספרד ועל כן החליטו הוריו להבריח אותו לשוויץ עם קבוצת ילדים. "אם ישאלו אתכם – אתם מספרים שאתם מאזור של צרפת בו היו קרבות קשים מאוד. אתם ילדים שאיבדו את ההורים, ואין לכם ניירות כי הכול נשרף. חוץ מזה, אתם לא יודעים שום דבר ובכלל אתם בהלם. והעיקר אתם לא יהודים", כך סיפר דוד על ההוראות שקיבלו.

הדרך לשוויץ הייתה ארוכה וקשה. "הילד הכי קטן בקבוצה, שלא הכרתי את שמו, צעד על חלוקי הנחל בכפכפי עץ, שמהר מאוד התפרקו. מה נעשה אתו? אני הגדול, מלא אחריות, מרים אותו על כתפיי, וכך אנחנו צועדים בהרים. אני מנסה לשוחח אתו, לשאול אותו שאלות, והוא – אף מילה, פיו נעול. הוא נמצא בעולם שאיננו מבין, והוא שותק. כך צעדתי כאשר הילד השותק על כפתיי, עד שהגענו לגבול", הוא מספר.

בשוויץ בחר ללכת למשפחת איכרים לעבוד בכפר ולא להמשיך בלימודים, מתוך השקפת עולם ציונית שגיבש כבר אז: "רציתי להכין את עצמי לארץ ישראל, לקיבוץ, ולעבד את האדמה". כך הגיע לסאן-גאלן למשפחת איכרים קתולית, ומהם למד לקצור, לחלוב פרה ולטפל בחווה. "יום אחד הודיע הצלב האדום שיש להביא אותי לסאן גאלן כי מחזירים אותי לצרפת למשפחתי. קנו לי חליפה חדשה, כי היו לי אז רק בגדי עבודה. ביום שנסעתי בחזרה לצרפת אמרתי לאיכר ולאשתו -'אלוהים יחזיר לכם, על כל מה שעשיתם בשבילי'. מעולם לא שכחתי זאת".

כשנגמרה המלחמה חזר להוריו אשר ניצלו מטבח אכזרי שעשו הנאצים בתושבי הכפר בו התחבאו. אחרי זמן מה, חזרה המשפחה לביתם שבשטרסבורג. שם מצאו את ביתם ההרוס כתוצאה מהפצצות, וריק מכל חפציו.

בעיר הולדתו פגש דוד במיכל, נערה יהודייה. הם התאהבו זה בזו והחליטו לעבוד יחד בחקלאות כהכנה לקראת העלייה לישראל. הם התחתנו והתיישבו בקיבוץ שדות ים. יחד הביאו שלושה ילדים: יואל, רן וענת וזכו לשישה נכדים, נינה אחת ונין שאמור להיוולד בקרוב. במובנים רבים דרך סיפורו של דוד אנו לומדים על ההתבגרות של הנוער בתקופת המלחמה הקשה. הרי זהו סיפור על נער שבגר והיה לאיש ובכל שנות חייו היה ציוני. הוא ניצל בזכות חסד של אחרים, והציל בעצמו חיים. על אף כל מה שעבר, הוא שמח ששרד לספר על כך בבתי ספר בפני אלפי ילדים. "תמיד כשאני מסיים לספר את סיפורי אני מקווה שמישהו יקום ויאמר: 'אני הילד הקטן שסחבת על הכתפיים והעברת את הגבול, אני הילד שהצלת'. עד היום אני מחכה לו. אני חושש שכבר לא אזכה להיפגש אתו על פני האדמה", הוא מספר.

| קרא עוד

‭"‬דוד‭ ‬היה‭ ‬נער‭ ‬אמיץ‭, ‬שכבר‭ ‬אז‭, ‬בתקופת‭ ‬המלחמה‭, ‬חשב‭, ‬הרגיש‭ ‬ועשה‭ ‬ציונות‭"‬

הווטרנית עטורת המדליות של צפת

אולגה סוריס 

צילום וכתיבה: דרור ארצי

מדי שנה בתאריך ה-9 במאי, נערכים בארץ ובאירופה מצעדי ניצחון בהם לוחמים שלקחו חלק במלחמת העולם השנייה צועדים מעוטרים במדליות שקיבלו, וחלקם אף לובשים את המדים הישנים. בתוך נוף גברי לרוב, חשוב להכיר גם בתרומתן של הנשים הלוחמות בעורף ובחזית. אחת מהן גרה בצפת ושמה אולגה סוריס.

היא נולדה וגדלה בעיר קרמנצ'וג שבאוקראינה. כשהייתה בת 16 פרצה מלחמת העולם השנייה. במשך כמעט שנה היא חיה אצל משפחה שהסתירה אותה מפני הנאצים, עד שבסוף שנת 1942 השתלטה על האזור יחידה של הצבא הרוסי. אולגה יצרה קשר עם המפקד הראשי ובזכות התמצאותה בשטח, הוא גייס אותה לצבא האדום. "למרות שהמפקד כבר לא האמין לאף אחד, משהו בי כנראה הרגיש לו אמין", היא מספרת.

ביחידה הפכה להיות קצינת קשר ובמסגרת תפקידה קישרה בין היחידות למפקד הראשי. היא שירתה בהונגריה וברומניה, עד שבשנת 1943 פגשה את יוסף סוריס והתחתנה איתו ביחידה. שנה לאחר מכן, סיימה את שירותה הצבאי בעקבות היריון ראשון וחזרה לאוקראינה. בעלה המשיך לשרת בצבא עד לסוף המלחמה וחזר לאוקראינה רק בשנת 1945.

כשנשאלה על המדליות והעיטורים הרבים שקיבלה במהלך שירותה הצבאי, ענתה אולגה: "מה אני יכולה לספר? הרווחתי ביושר את כל מה שקיבלתי. עבדנו קשה וחיכינו לניצחון. אבל מלחמה זו מלחמה… הייתי רוצה שלעולם לא יהיו עוד מלחמות".

בשנת 1991 בעלה של אולגה נפטר, ובשנת 2002 היא עלתה לארץ לצפת עם הבן שלה, שם היא גרה עד היום. "יש לי נכדים ונינים. כולם מבקרים אותי. לא כולם איתי פה בישראל לצערי, אבל הכול טוב. כשהכול רגוע, רגוע גם בנפש". למרות כל מה שעברה בחייה, המלחמות, הבעיות הרפואיות ואפילו אובדן אחת הבנות שלה למחלת הסרטן, אולגה דבקה ברוח חיים חיובית ואופטימית ומאמינה שהמשפחה היא הכול בחיים. "שורשים זה חשוב. הרחבתי את המשפחה שלי והיא ממשיכה לגדול. זה מה שחשוב, שבכל מקום המשפחה שלי גדלה בין אם זה בארץ או באוקראינה, שם נמצאת הבת שלי והמשפחה שלה".

 

כמובן שהמשפחה המורחבת שנשארה מאחור דואגת לבקר את סבתא אולגה, והיא מוקפת באהבה ובתמיכה מכל עבר, בארץ ומעבר לים. את הריאיון סיכמה במילים הבאות: "אני כבר בת 93 ועברתי באמת הרבה בחיים. אני בעשור העשירי לחיי, מי יודע עוד כמה נשאר לי? אבל אני מאמינה שחשוב לקחת הכול בצורה רגועה וטובה, ואני נהנית מהחיים".

| קרא עוד

"עבדנו קשה וחיכינו לניצחון. אבל מלחמה זו מלחמה…"

בכוחות עצמה

אסתר ממן 

צילום: דרור ארצי | כתיבה: שקד קרן

כל הפוגש באסתר אינו יכול שלא ליפול בקסמה. אסתר היא בת 84 שנים ובעלת נפש צעירה. רק השנה הפסיקה לעבוד והיא עדיין עושה את כל עבודות הבית בעצמה. למרות סדר יומה העמוס היא הצליחה לפנות לי זמן בין הפעילויות שבהן משתתפת, ואף כיבדה אותי מהחומוס הביתי שלה. בשיחתנו התרשמתי מאישה חזקה ואוהבת, אוהבת שירה, שיצאה מחוזקת מכל התלאות והזוועות שעברה. אסתר נולדה ב-1936 בעיר מוסטר, עיר הבירה של הרצגובינה שביוגוסלביה. ב-1941, כשהייתה בת 5, הגיעה מלחמת העולם השנייה לאזור.  לאביה הציעו לעבוד אצל הגרמנים וכך להציל את נפשו, אך הוא סרב לבגוד בעמו. הוא וכל משפחתם נשלחו למחנה ריכוז באי לופוד, שם תנאי המחייה היו קשים מאוד. לאחר כ- 8 חודשים במחנה, יהודים אמריקאים שיחדו את השומרים במחנה, ומשפחתה של אסתר הוברחה מהמחנה באונייה. מאז הם נדדו קרוב לארבע וחצי שנים בין היערות הקפואים ובין בתי הכפריים כדי להימלט מאימת הנאצים. "בשלג של מטר וחצי אמי חפרה לכל אחד מעין איגלו קטן, בור בשלג, בו הסתתרנו כדי לשרוד. בזמן ההפצצות התכופות נצמדתי מהפחד לעצים", היא נזכרת.  באחד הימים, כאשר התארחו באחד הבתים, הגיעו המוני חיילים גרמנים לכפר. אחיה היחיד, יוסף, היה במרעה באותו הזמן. בעודם נסים על נפשם לעיר הסמוכה, ראתה האם מרחוק חייל גרמני מכוון נשק לעבר יוסף ושמעה ירייה. "היינו בטוחים שהוא נרצח. לאחר 11 ימים שבהם הם התאבלנו על מותו אימי שמעה לפתע קריאות “מאמא!” וראתה את יוסף רץ לקראתה. מסתבר שהוא הצליח לחמוק מהגרמני וניצל. וכך התאחדנו שוב".

 

בני המשפחה הצליחו להישאר בחיים יחד ולשרוד את המלחמה. לאחר שזו הסתיימה הם עברו לעיר מולדתו של אביה, סרייבו. אסתר למדה קרוא וכתוב עוד במלחמה ביערות, ובגיל 9 לראשונה זכתה ללמוד בבית ספר. שם היא למדה שלוש שנים וחצי עד עלייתם לארץ בשנת 1948. כשהגיעו לארץ, היו לאסתר כבר שני אחים קטנים שנולדו בימים שאחרי המלחמה. אבא שלה היה מבוגר מאוד ולא יכול היה לעבוד, לכן אמה ואחיה הגדול פרנסו את המשפחה. אסתר: "למרות הזוועות שעברתי בילדות, הדבר שהיה לי קשה הוא שזכיתי ללמוד רק שלוש וחצי שנים. כשהגעתי לארץ לא המשכתי ללמוד בבית הספר, ונשארתי בבית כדי לטפל באחיי הקטנים”.

 

כשהייתה בת 18 התחתנה עם משה ממן, בן למשפחה צפתית ותיקה. רצה הגורל ומשה חלה בעודו גבר צעיר ואסתר נאלצה לגדל ארבעה ילדים ולפרנס אותם לבדה. היא לימדה את עצמה לדבר שפות נוספות ועברה קורס למטפלות, וכך קיבלה עבודות בטיפול בילדים ובקשישים, דוברי רוסית וספרדית. בסך הכול היא יודעת לדבר 5 שפות לפחות.

 

"כל מה שלמדתי – לימדתי את עצמי", היא נזכרת. בשנים האחרונות היא התחילה להיפתח ולספר לראשונה על עברה. "למדתי על עצמי שאני מאוד חזקה. לאחר שבעלי נפטר התחלתי ללכת לקבוצה של אלמנים ואלמנות ושם התחלתי לדבר“, היא מספרת. מאז היא משתפת את סיפורה האישי מתקופת המלחמה ועד היום בפני הדור הצעיר. דלתה פתוחה והיא מארחת תלמידים ומתנדבי שנת שירות בקביעות ובאהבה.

| קרא עוד

"כל מה שלמדתי – לימדתי את עצמי"

הרופא בעל עיטור הדגל האדום

גרגורי בדר 

 צילום: דוד כהן | כתיבה: נטליה קמינסקי

"היה יום אחד בלתי נשכח בחייו של גרגורי בדר. בבית החולים ניגש האלוף אל דרגשו והעניק לו בשם הממשלה הסובייטית את עיטור הדגל האדום, אשר הוענק לחיילי הצבא האדום על אומץ יוצא מגדר הרגיל בשדה הקרב".  כך נכתב בעיתון "קורסקאיה פרבדה" ב-3 בפברואר 1946. את שירותו הצבאי החל גרגורי מיד לאחר סיום לימודי התיכון, כשמלחמת העולם השנייה החלה.

הוא השתתף בקרבות רבים. הקרב הזכור לו ביותר היה כשנאלץ לקבל את הפיקוד על מחלקתו כשמפקדו נפצע. "נדרשנו לכבוש כפר בו ישבו הגרמנים. אני נפצעתי שלוש פעמים וכמעט איבדתי את ההכרה, אך עדיין הובלתי את הלוחמים לניצחון", הוא משחזר ומציין שרק לאחר שהעביר את הפיקוד לקצין שנשלח, גרגורי הרשה לקחת אותו לקבלת טיפול רפואי. על קרב זה הוענק לו עיטור הדגל האדום ודרגת סמל ראשון.

 

לאחר שחרורו מהשירות הצבאי, חזר לעיר מולדתו 'קורסק'. הוא הגשים חלום כשהפך לרופא ומחבר של 25 מאמרים מדעיים, 50 הצעות רציונליזציה והמצאה טכנית אחת. הוא ואשתו לאה, בנו יחד משפחה נפלאה עם שני ילדים, 5 נכדים ו- 6 נינים. לאחר שילדיהם עלו ארצה גם הם הצטרפו בשנת 1991 והגיעו לעיר צפת. כיום הוא עוסק בכתיבת שירה, בחדות מחשבה יוצאת דופן.

בחרתי לתרגם שניים מהם האחד עוסק בתקומה בישראל והשני בזיכרון תרומת היהודים הלוחמים למאמץ במלחמת העולם השנייה. כך גם גרגורי חי את חייו בין זיכרונות מלחמה לבין קריירה של הצלת חיים.

| קרא עוד

"נפצעתי שלוש פעמים וכמעט איבדתי את ההכרה, אך עדיין הובלתי את הלוחמים לניצחון"

הגדת הפרטיזנים

משה אלטרץ

צילום: טלי נבו | כתיבה: שקד קרן

משה אלטרץ מתחיל לספר את סיפור חייו המפותל באירוע טראומטי שהתרחש בהיותו בן שנה וחצי. הוא נולד בסרייבו שביוגוסלביה ב-1939. כשהיה בן שנתיים, הגיעה המלחמה לפאתי עירו. באחת הפעמים שהמטוסים הגרמנים המטירו פצצות, הופצץ גם מקום מגוריו – בו שהו הוא ואימו לבדם. כאשר אביו הגיע, הוא ראה את הבית הרוס כולו. בעודו מתייפח הוא שומע מבין ההריסות בכי של תינוק. כשפינו את ההריסות משה נמצא חי כשאמו המתה מגוננת עליו בגופה.  חודשיים לאחר מכן הגיעו הגרמנים ולקחו את כל הגברים למחנה ריכוז כשמשה התינוק נשאר אצל משפחת אביו. למזלו  הצליח האב לברוח מהגרמנים אל אזור הכיבוש האיטלקי. אחרי כך, ניסתה דודתו לברוח מסרייבו עם משה ושתי בנותיה ולהצטרף אל אביו, אך הם נתפסו לפני שהצליחו להגיע. האב שלח את חברו המוסלמי לחלץ את בנו במבצע נועז. אשת החבר המוסלמי הצליחה להבריח את משה בן השנתיים וחצי מתחת לאפם של הנאצים והסוותה אותו כבנה, נסעה אתו לאזור האיטלקי ומסרה אותו חזרה לאביו. כך התאחדו השניים בשנית.

 

אירופה היתה עדיין נתונה במלחמה  והאיטלקים החליטו גם הם לאסוף את כל היהודים למחנות ריכוז, וכך משה ואביו הגיעו למחנה הריכוז הגדול ראב. בספטמבר 1943 בדיוק לפני שהנאצים נכנסו בעצמם למחנה, הבריחו אותם הפרטיזנים מהמחנה והם התחילו להתחבא איתם ביערות. במשך שנה שהו משה ואביו עם הפרטיזנים כשהאב אף התגייס לשורותיהם ולחם איתם שכם אל שכם. לקראת חג הפסח אביו כתב הגדת פסח פארודית אותה הציג לפרטיזנים היהודים, והיא התפרסמה בכל האזור. כשם הייתה סמל לניסיון לשמר מעט מהמורשת היהודית בתנאים הקשים בהם חיו. כאשר ראייתו הידרדרה הפסיק אביו להילחם והצטרף לפיקוד הפרטיזנים שם שימש כמורה. הסכנה והמוות היו בני לוויה שלהם לאורך השנים. אחד מהרגעים האלו זכור לו במיוחד. זה היה בחורף, השלג היה עמוק, והשניים צעדו בשלג עם שיירת פרטיזנים. לפתע נשמעו מטוסי האויב. האב ומשה לא הספיקו לברוח ועל כן נשכבו על השלג, בולטים על פני השלג הלבן. המטוס התקרב והמטיר שורה של פצצות לעברם, אך הוא פיספס וחייהם ניצלו. רוב הזמן הם היו רעבים, אולם לעיתים, בכפרים בהם התארחו, אביו שידע לנגן על כינור היה עובד כנגן בחתונות. בתמורה לנגינה הם זכו לאכול מעדנים שאותם זוכר משה עד היום: לחם מתירס וכוס חלב חם.

 

מדי פעם הכוחות הבריטיים היו אוספים נכים פרטיזנים ומוציאים אותם מאזור המלחמה. מאחר ולמשה הקטן צמח גידול, ביקש אביו לשלוח אותו לטיפול לאיטליה, והשניים נפרדו שוב. בבית החולים באיטליה שהה משה עם קבוצה של פרטיזנים נכים וילדים עד לסיום המלחמה, אז עברה הקבוצה לעיר ספליט. האב ובנו התאחדו שנה לאחר מכן, כאשר האב קיבל שחרור משירות הפרטיזנים. האב ומשה, בן השש, חזרו יחד לבית משפחתם בסרייבו. גם שם הזמנים לא היו קלים. האב היה עיוור ומובטל, היה קור קשה ומשטר צנע, והוא נשלח לפנימייה עד שהיה בן 14. לאחר התיכון למד משה הנדסת מכונות. ב-1962 הוא הצטרף לקבוצת נוער יהודי לארץ ישראל. אף שמשה מאד רצה לעלות לארץ,  הוא לא הסכים לנטוש את אביו העיוור, ולכן נשאר לצידו בסרייבו.

את ארנה אישתו הכיר משה בקהילה היהודית. הם הקימו משפחה ונולדו להם בן ובת. בנם עלה לארץ, ורק שנים אחר כך, בשנת 1992 הם הצטרפו אליו. משה התאהב בעיר צפת. “אני כבר לא מתגעגע לשם, אני שייך עכשיו לפה,” הוא מספר. “הדור הצעיר צריך לשמוח שיש לנו מדינה, שאנחנו לא זרים כאן, שאין פחד לדבר”, הוא מסכם. כיום הוא נוהג לצעוד 10 ק"מ באוויר הצלול של העיר.

| קרא עוד

“הדור הצעיר צריך לשמוח שיש לנו מדינה, שאנחנו לא זרים כאן, שאין פחד לדבר”

"למען המדינה מקדישים את החיים"

טיבי רם

צילום וכתיבה: שגיא בן יצחק

את טיבי אני מכיר שנים רבות, מכיוון ששנינו מקיבוץ אפיקים. עבורי הוא היה רוב הזמן "השכן שעושה ספורט והולך כל הזמן לצבא". לא באמת הכרתי אותו מקרוב. כצלם בפרויקט "האוטוגרפרס", ראיתי את שמו וידעתי שאליו אני רוצה להגיע.

 

הוא נולד בחורף של 1930 בעיירה מונקאץ' בצ'כוסלובקיה. בשנת 1938, בעקבות הסכמי ועידת מינכן, סופחה העיירה להונגריה. אביו, שהיה אז חייל מילואים צ'כי, סירב להילחם בהונגרים ואף המריד את כל היחידה שלו. כתוצאה מכך, הוא נעצר על ידי השלטונות הצ'כים, אך שוחרר לאחר מספר חודשים ואף זכה למעמד מיוחד בציבור בעקבות המרד שארגן.

"לפני כניסת הגרמנים הייתה לי ילדות מאושרת", מספר טיבי. במרץ 1944 פלש הצבא הגרמני להונגריה וכבש מידיהם את העיירה. "כל התושבים היהודים רוכזו בגטו חוץ מהמשפחה שלנו, בגלל מעמדינו המיוחד", משחזר טיבי. יום אחד, חמישה אנשי אס.אס פרצו לביתם, קרעו את התעודות שהציגו להם, ושלחו אותם ברכבת לאושוויץ. "הפרידו את אימי משאר בני המשפחה, ונשלחתי עם אבי ואחי הגדול למחנה עבודה בשלזיה", הוא מספר. במחנה העבודה הם שרדו במשך קרוב לשנה עד שהרוסים החלו להתקרב למחנה. הגרמנים החליטו לסגת והובילו את היהודים בצעדות המוות, לעבר מחנה הריכוז 'ברגן בלזן'.

 

לרוע מזלו, ביום השחרור, אחיו ואביו לא הצליחו לשרוד בצעדה ומתו בהפרש של שעות ספורות. את אמו הוא הצליח לאתר במחנה הריכוז, אבל אחרי פגישה קצרה ומרגשת היא לפתע נעלמה, ומאז הוא לא גילה מה עלה בגורלה. במשך עשרות שנים ניסה לפענח את סיבת מותה עד שיום אחד שמע מהרמטכ"ל בני גנץ שביקר בברגן בלזן על אנדרטה של נשים שהשתחררו בריאות מהמחנה, אך נפטרו לאחר המלחמה. טיבי החל לתחקר את הניצולים, ולבסוף גילה באחד מספרי הזיכרון השוכנים ב"יד ושם" את התמונה של אמו: "בתמונה היו חמש נשים, ארבע צעירות ואחת מבוגרת. המבוגרת הייתה אמא שלי".

 

לארץ עלה טיבי באפריל 1948. לאפיקים הגיע דרך גרעין של עליית הנוער. זמן קצר אחר כך, עוד בטרם מלאו לו 18 שנים, הוא התגייס לצבא. במקביל היה טיבי שותף לבנייתו של הקיבוץ, "זו הייתה התקופה היפה ביותר בחיי", הוא אומר. טיבי לחם בכל מלחמות ישראל ובשנת 2002 קיבל דרגת סגן אלוף. לאחר מלחמת לבנון השנייה, בגיל 76, כשהצבא רצה לשחררו ממילואים, הוא ביקש להמשיך ולשרת. צה"ל הסכים לבקשה והעבירו לחיל החינוך ומאז הוא מעביר הרצאות רבות ב'יד ושם' בנושאים של הנחלת השואה והתקומה ליחידות צבאיות ולמשתתפים במסעות לפולין.

 

"הזיכרון החזק ביותר שלי מהשואה, הוא בצעדת המוות", מספר טיבי ומוסיף שהם צעדו עשרות קילומטרים במשך שלושה שבועות בהרי הסודטים. "על אף המסע המפרך, כשהגענו לראש ההר, נגלתה לפני תמונה נהדרת: עמק עם כפרים גרמניים טיפוסיים. כל כך התפעלתי מהיופי שראיתי וחשבתי רק על מה יהיה לי לספר בבית. התייחסתי לזה כסוג של טיול שבסופו אגיע הביתה. שמרתי תמיד על אופטימיות", אמר.

לסיום הוא מבקש להעביר מסר לדור הצעיר, משפט שאביו לימד אותו: "למען המולדת מקריבים חיים". אך מיד הוא מציין ומוסיף במילים שלו, שלדעתו, "למען המדינה מקדישים את החיים".

| קרא עוד

"הזיכרון החזק ביותר שלי מהשואה, הוא בצעדת המוות"

"לא הצלחתי לתאר לעצמי מדינה שלמה שבה כולם יהודים"

פאול קון

צילום: אביחי ניצן | כתיבה: נגה מאור

"נולדתי ביוגולסביה במאי 1941 מיד עם פרוץ המלחמה, במקום הלא-נכון, בזמן הלא -נכון", כך מספר לי פאול קון. הוא היה בן יחיד להוריו ויחד גרו בכפר נידח בפרבר ליד וינה. "אבי נסע לבלגרד כדי לנסות לארגן לנו אישור לעלות על אנייה לישראל ואמי הייתה אמורה להצרף אליו איתי, בהיותי תינוק בן כחודש. היא נתפסה באוסטריה ונשלחנו למעצר בגבול אוסטריה-קרואטיה. אמי שיחדה שומרים כדי שתוכל לצאת שוב לכיוון בלגרד, אבל נתפסה שוב בדרך", הוא נזכר. אביו נרצח ואילו הוא הופרד מאמו. "את אמא שלחו למחנה דכאו בגרמניה ובסוף המלחמה הגיעה לברגן-בלזן ושוחררה בידי הבריטים. אותי שלחו לבודפשט למחנה של ילדים ממנו שרדו רק 8 ילדים מלבדי".  

 

חייו ניצלו הודות לאישה הונגריה קתולית, בשם מריה הורט. "היא עבדה בעבר אצל אח של אמי שסייע לה רבות, ולפני שנלקח ע"י הגרמנים ביקש שתעזור לנו. מריה הייתה אישה פשוטה, שהצילה את חיי. המלחמה מוציאה מהאדם לא רק את הגרוע שבו, אלא גם את הטוב. מריה הצהירה שאני בנה מחוץ לנישואין ולקחה אותי מהמחנה. המשטרה לא האמינה לה לכן החזירו אותי למחנה אך היא שוב באה לקחת אותי, כך במשך 8 פעמים. לקראת סוף המלחמה הבריחה אותי מחוץ לעיר, לאחיה החקלאי. נאלצתי ללמוד את כל התפילות הקתוליות בעל פה כי היו באים ובודקים", סיפר. לאחר המלחמה מריה קיבלה הוקרה מיוגוסלביה על מעשיה.

 

"כשאמא חזרה מהמחנות היא חיפשה אחריי אך כשמצאה אותי אני לא הכרתי אותה. בשבילי מריה הייתה האמא. השלטונות החזירו אותי בכוח ואני כעסתי כל כך עד שלא דיברתי כלל במשך חצי שנה. בינתיים הקומוניזם עלה לשלטון. אי אפשר היה לצאת מהמדינה ואנחנו נתקענו ביוגוסלביה". בשנת1949   אימו נישאה בשנית ליהודי ששרד את השואה, ופאול הלך לבית הספר כרגיל. "הייתי היהודי היחיד בבית הספר כיוון שלא נשארו כמעט יהודים בעיר, ורוב השורדים עלו במרוכז ב- 1949". 

 

כשהיה בן 15 התפרסמו הידיעות אודות "מבצע קדש", אשר עוררו דיון בבית ספרו ויצרו שינוי בו. "החברים בבית הספר אמרו לי בצחוק: 'מה אתם הישראלים עושים?', ולראשונה התחלתי לחשוב שאולי אני ישראלי. החלטתי שאני רוצה לעלות לארץ. השגתי את כל המסמכים הנדרשים בלי שום פרוטקציה ובלי שאף אחד ידע. כשאמי גילתה היא ניסתה למנוע ממני לעלות לארץ, אבל אני כבר הייתי חדור מטרה ובגיל 18 וחצי בשנת 1960 עליתי לארץ לבדי. פרט למילה "ישראל" ולמיקומה הגיאוגרפי, לא ידעתי כלום על הארץ. לא הצלחתי לתאר לעצמי מדינה שלמה שבה כולם יהודים, כולל הממשל".  פאול הגיע באונייה לחיפה ונשלח לקיבוץ ניר-עם שם למד באולפן מספר חודשים עד שגויס לצבא למשך 3 שנים. "בסוף 1963 השתחררתי ועבדתי בהכנה לבניית נמל אשדוד, בתור צוללן, והכנתי מפה של קרקעית הים. עבדתי גם בבנייה של המוביל הארצי וכמהנדס חשמל במכרות תמנע". לאחר מכן החליט לצאת לטיול. "כשהגעתי לגרמניה הכרתי את כריסטינה, נישאתי לה ונשארתי שם כ-11 שנה. נולד לנו בן ובשנת 1976 חזרנו לארץ".   

 

כיום פאול בגמלאות ומתגורר ברמת ישי. "מתוך 118 איש שמנתה משפחתי לפני המלחמה, שרדנו רק 7: אמי, אני, ודודה עם 4 ילדים. אמי ביקרה בארץ מספר פעמים, אבל בעלה התנגד לעלייה ולכן הם נשארו ביוגוסלביה", מספר. במובן מסוים הגשים את המשימה של אביו, שניסה לעלות ארצה איתם טרם נרצח. 

| קרא עוד

"המלחמה מוציאה מהאדם לא רק את הגרוע שבו, אלא גם את הטוב".

"המשפחה היא הניצחון"

חיים קאופמן

צילום: הילה כדי | כתיבה: קרן קאופמן

נולד בבוקרשט שברומניה בשנת 1918. חיים אינו זוכר הרבה פרטים אודות תחילת חייו, פרט לכך שהייתה לו ילדות יפה ומאושרת בחיק משפחתו. מלחמת העולם השנייה פרצה כאשר סיים את לימודיו בתיכון. הוא נשלח למחנה עבודה, ממנו הצליח להימלט, וחזר בחזרה אל עיר הולדתו בוקרשט, אך שם נתפס שנית בידי הנאצים-ונידון למוות. קופמן שוחרר ע"י כוחות רוסים שלושה ימים לפני הוצאתו להורג. חיים היה איש בעל תושייה רבה, אשר לא ויתר ולו לרגע, וניסה להימלט פעמים רבות. הוא ניסה להילחם ברוע ולא הסכים להיכנע לגורל שנגזר עליו ועל היהודים באותה תקופה. אחד מסיפוריו המפורסמים היה ניסיון הבריחה המוצלח שלו ושל שני חבריו. הוא וחבריו, הכו שומר במחנה העבודה שבו שהו וגנבו את מדיו. חיים התחזה לשומר וכך הם הצליחו לברוח מהמחנה. מאוחר יותר לקח חיים חלק בעלייה הלא חוקית "שבתאי לוז'נסקי" שהתבצעה באונית מעפילים, אך הוא נתפס על ידי הצבא הבריטי בחוף ניצנים במארס 1947, משם נשלח למחנה המעצר בעתלית.

 

לאחר שחרורו מהמעצר, התמקם בעיר רחובות ונישא לרבקה. בשנת 1950 נולד לו בנו הבכור יצחק. המשפחה הצעירה עברה לחיפה וחיים החל לעבוד בקבוצת מכבי חיפה (קבוצה שהעריץ עד יומו האחרון). בשנת 1955 נולדו לו ולרבקה התאומים מושי וגדי, ולאחר חמש שנים, בשנת 1960, עבר עם משפחתו לתל אביב. קופמן גוייס לשלושת מלחמות ישראל ושירת כנהג משאיות: במלחמת סיני ב-1956, במלחמת ששת הימים ב-1967 ובמלחמת יום כיפור בשנת 1967. נכדתו הראשונה קרן נולדה בשנת 1983 ולאחריה נולדו הנכדים רון, איתן, אילן, אורן, ארז ואמיר. הוא אהב את כולם ודאג לכולם תמיד וב-2014 נולד נינו הראשון בינימין, שמופיע עמו בתמונה. "המשפחה היא הניצחון עבורי", הוא מספר.

 

בשנת 2017 נולדה נינתו לינה, ועל אף שבריאותו לא הייתה טובה, הוא התעקש להגיע אל חדר הלידה. הוא הגיע לשם בשני אוטובוסים בעודו מחובר למיכל החמצן שלו. סבא חיים נלחם בהיטלר ובכל אויביו. חיים קאופמן הוא דוגמא לערכי משפחה, כבוד, ואהבת הארץ, אהבת ישראל והקהילה. היתה לו חכמת חיים ורצון להעניק עזרה לאחרים. סבא חיים היה איש מיוחד וכל אחד שהכיר אותו הבין שהוא הצליח לנצח במלחמת העולם השנייה

| קרא עוד

חיים קאופמן הוא דוגמא לערכי משפחה, כבוד, ואהבת הארץ, אהבת ישראל והקהילה.

הילד מרכבת קסטנר

מנחם פארי

 צילום וכתיבה: אביגיל שימל

במפגש הראשון שלי עם מנחם הוא לבש בבגדי ספורט (בגיל 86 הוא עדיין מתעמל כל יום) ומיד הבחנתי בניצוץ שובבי בעיניו. בהמשך גיליתי שרוח השובבות והמרדנות ליוותה אותו מילדותו המוקדמת בבודפשט ולא עזבה אותו עד היום. הוא הסביר שבעבר לא הרגיש צורך לספר את סיפור חייו וזאת הפעם הראשונה שהוא עושה זאת. מאז ומתמיד היה אדם של עשייה ולא של מילים. אבל עכשיו הוא מרגיש צורך לשתף אחרים בסיפורו, הוא מודע לכך שיש לו סיפור יוצא דופן עם זווית היסטורית מרתקת. 

מנחם היה אחד מ- 300 הילדים שיצאו ברכבת קסטנר מבודפשט ביוני 1944, ביחד עם כ-1,600 יהודים הונגרים שנמלטו מהנאצים כחלק מעסקה בין קסטנר לאייכמן. הרכבת התעכבה במחנה הריכוז ברגן-בלזן כמה חודשים אבל בסופו של דבר הגיעה ליעדה בשוויץ. מנחם, שהיה אז בן 11, עשה את המסע  ברכבת עם אחותו בת ה-7. במפגש הראשון בינינו מנה מנחם פרקים עיקריים בחייו: ילדותו בבודפשט, הגעתו לארץ ישראל עם אחותו הקטנה, לימודים בטכניון, שירות בחיל האוויר ולאחר מכן הקמת משפחה ובניית עסק מצליח בישראל.

מנחם שיתף אותנו בזיכרון ילדות מוקדם: ״באנו ממשפחה דתית מאוד, אבא שלי היה צאצא של משפחת החתם סופר ובגיל שש נשלחתי ללמוד עם מלמד. כבר אז הייתי מרדן גדול וביום הראשון כשאמר לנו המלמד שאסור לערבב חלב עם בשר, כל זה היה נשמע לי כמו שטויות. אז הלכתי הביתה, פתחתי את המקרר, לקחתי קצת חלב ושפכתי אותו על סיר הבשר. חיכיתי וחיכיתי וראיתי ששום דבר לא קרה, אף אחד לא מת או אפילו נעשה חולה בגלל זה. למחרת חזרתי למלמד ואמרתי לו: ״מה שאמרת לי זה שטויות, שפכתי חלב על הבשר ושום דבר לא קרה״. והוא התחיל לצעוק: "אתה צא מכאן, שייעקץ!” ככה גמרתי עם הדת אחת ולתמיד. ההורים שלי כעסו עלי מאוד כמובן, אבל לא היה מה לעשות, כזה הייתי".

 

משם עבר לתאר מסע הרפתקאות בלתי נתפס, את הנסיעה מבודפשט לשוויץ ברכבת קסטנר (ממנה ירד ביוזמתו בכל תחנה כדי לחפש מזון לילדים הרעבים), ההמתנה במחנה הריכוז ברגן-בלזן ואחר כך השהייה בתחנת ביניים של עליית הנוער של הנרייטה סולד למרגלות אגם ״טון״ בשוויץ לפני העלייה המתוכננת לישראל. אחרי שהות שהייתה ארוכה מדי לטעמו, החליט לעשות את דרכו לארץ באופן עצמאי עם אחותו ועוד כמה ילדים. הם התגנבו אל רכבת נוסעים לבארי, איטליה, ומשם עלו בסתר על אונייה בריטית בדרכה לישראל.

בישראל למד מנחם הנדסה בטכניון והיה לתעשיין בעל שם. הוא נפטר בשנת 2019.

| קרא עוד

מנחם היה אחד מ- 300 הילדים שיצאו ברכבת קסטנר מבודפשט

"כשיגיע יומי, אקבר עם שקית האפר הזאת"

שמואל בלומנפלד

צילום: ניסים סלם | כתיבה: קרן-אור רוזנבאום

"ליוויתי מאות משלחות לפולין ובכל ביקור באחד המחנות לקחתי מעט אפר איתי. העצמות של בני משפחתי שנשרפו מעורבבים באפר הזה. אין לי קבר לבקר. נשאר לי רק האפר הזה שאספתי, ומשאלתי היא כשיגיע יומי, אקבר איתו", כך סיפר לנו שמואל בלומפילד, ניצול שואה בן 95 מבת-ים. "אני יודע רק דבר אחד, לא חשבתי שאעבור את גיל 16, והנה הגעתי עד היום", סיפר לנו שורד השואה שמואל בלומנפלד תושב בת-ים, שציין השנה 95 שנים. הוא עבר בין מחנות עבודה, ולאחר המלחמה עלה ארצה, הקים משפחה, ועבד כסוהר בשב"ס. במסגרת תפקידו הוא היה אחד משומריו של הפושע הנאצי אדולף אייכמן בעת משפטו. 

 

"ליוויתי מאות משלחות לפולין ובכל ביקור באחד המחנות לקחתי מעט אפר איתי. העצמות של בני משפחתי שנשרפו מעורבבים באפר הזה. אין לי קבר לבקר. נשאר לי רק האפר הזה שאספתי, ומשאלתי היא כשיגיע יומי, אקבר איתו", כך סיפר לנו שורד השואה שמואל בלומנפלד תושב בת-ים, בן ה- 96. "אני יודע רק דבר אחד, לא חשבתי שאעבור את גיל 16, והנה הגעתי עד היום". 

 

שמואל נולד בפולין ובן למשפחה של רבנים ומשפחתו מנתה תשעה נפשות מתוכם רק הוא שרד. "אמא נתנה לי את הילקוט ותפילין ואמרה לי- לך ואל תשכח שאתה יהודי". כשהיה בן 13 פרצה המלחמה, הגרמנים פלשו לעיירה והחלו להטיל סנקציות על היהודים. הוא החל לעבוד במקום אביו כמחלק הודעות לעבודה בין היהודים. "מילאתי כמה מאות, אולי אלף טפסים ביד ושם, אנשים שזכרתי ורשמתי אחרי המלחמה, הייתי רושם שמות של אנשים בעיירה". הוא נאלץ להתייצב לעבודות הכפייה במקום משפחתו במחנה העבודה פלאשוב, שם עבד בהנחת פסי הרכבת והיה המום מהמחזה הנורא כשדחפו נשים וילדים קטנים באכזריות לתוך קרונות שלא נותר בהם מקום לנשימה. "הגעתי למסקנה שהטרנספורטים לא הולכים לחיים, רק למוות. לקחתי בהפסקה את האת חפירה, וברחתי מהעבודה. הגעתי לעיירה ואני שומע קולות של ילדים והאחים שלי ויש לי הרגשה נוראה. אתה מרגיש משהו באוויר… שמשהו הולך להתרחש".


בשנות נעוריו הוא הצליח לעבור בין מחנות עבודה והשמדה ואף שרד את צעדות המוות. לאחר המלחמה הוא הצטרף לקבוצת לוחמי הגטאות שם פגש את אשתו רבקה, איתה עלו ארצה ב-1948 והקימו את משפחתם. תחילה התנדב בצה"ל ומשם במסגרת תפקידו כסוהר של השב"ס, הוא היה אחד משומריו של הפושע הנאצי אדולף אייכמן בעת משפטו. "הפשלתי את השרוול ואמרתי לו אדון אייכמן, זה מספר אותנטי מאושוויץ, האנשים שלך לא מילאו את התפקיד". שמואל הקים מצבה בחולון עם חלקי האפר שאסף ובכל שנה היה עורך אזכרה ליד המצבה.

| קרא עוד

" לא חשבתי שאעבור את גיל 16, והנה הגעתי עד היום"

המספרים של שלי

שלי רפאל

צילום: דור לובטון

יש אנשים שמוצאים את ייעודם בגיל צעיר.  כזו היא שלי (ראשל) רפאל. כבר כילדה כשאחזה לראשונה בזוג מספרים, למדה שהיא אוהבת לגרום לאנשים להרגיש יפים, וכך מצאה את דרכה לעולם עיצוב השיער.

 

שלי נולדה בקיץ 1932 בפלובדיב, בולגריה. אחות בכורה לאח אחד, שקטן ממנה בשש שנים. המלחמה הגיעה למחוזותיה עם כניסת הגרמנים בשנת 1940. הגרמנים החליטו על עוצר בעיר, לפיו רק למשך שעתיים ביום מותר לצאת וללמוד, וכך היה עד סוף המלחמה. יום אחד יצאה שלי מביתה בשעות שאסור, ולרוע מזלה נתפסה ע“י הגרמנים. היא נשלחה אל תחנת המשטרה, ושם שוחררה ע“י אביה. "מעבר לזה אין לי זיכרונות קשים מהמלחמה שכן הבולגרים הגנו עלינו". לפני והזמן המלחמה שלי גילתה את מה שהפכה לקריירה. בילדותה נהגה לבלות במספרה שהייתה שייכת לשכן שלה. יום אחד כשהספרית שלו חלתה, הוא ביקש משלי, שהייתה אז בערך בת 16 להחליפה. הספרית לא חזרה ושלי נשארה בתפקיד. "פעם להיות ספרית לא נחשב מקצוע מכובד, אבל אני שמחתי בו", היא מספרת.

 

בשנת 1943 משפחתה החלה בהתארגנות לקראת העלייה לארץ, אך בפועל הם עלו רק בשנת 1950. הם הגיעו לפרדס חנה, שם חיו באוהלים ובתנאים קשים. במסיבה שנערכה באחד האוהלים, הכירה שלי את מי שיהיה בעלה לעתיד ואיתו תתחתן שנה לאחר מכן. באותה שנה עברה שלי ומשפחתה לטירת כרמל והייתה לספרית הראשונה בעיר, עם מספרה שבבעלותה. "באותן שנים הייתה תמימות. זו הייתה תקופה טובה עם זמנים אחרים", היא מספרת. "היום טירת כרמל ממשיכה להתפתח ועדיין יש בה אנשים טובים". 

 

כשפגשנו בשלי, חווינו אישה שמלאה באהבה לחיים ושגם בגיל 87 חשובה לה האסתטיקה, הטיפוח והיופי.  כששאלנו את שלי מה המסר שלה לדורות הבאים, היא ענתה בעיניים נוצצות ובידיים מבקשות: "אני רק רוצה שיהיה שלום. שנהיה בריאים ושתהיה אהבה בנינו".

| קרא עוד

"שלי היא אישה שמלאה באהבה לחיים"

האיש המבוגר בעולם

ישראל קריסטל

צילום וכתיבה: ניסים סלם

כששמעתי שהאדם המבוגר ביותר בעולם חי בחיפה והוא ניצול שואה, אמרתי לעצמי שאני חייב לפגוש אותו. זה לא היה רק לפגוש את האיש המבוגר בעולם כמו מוצג מוזיאוני, אלא לשמוע עדות ולדון שוב בשאלה שרודפת אותי בנוגע לאמונה היהודית ולזהות היהודית אחרי אושוויץ. לא ידעתי זאת מראש, אך המחשבה על כך שהוא האיש המבוגר בכל האנושות, שהוא חי לפני כל מי שנמצא היום בחיים, גרמה לי לתחושה מוזרה. בנוסף, השם הפרטי שלו, שייחד את העם שלי –  ישראל – הותיר בי חותם. היה לי ברור שאני צריך לצלם אותו, הרי זה מה שסנדרין שותפתי ואני עושים. מצלמים את הניצולים שאנו פוגשים. מנסים לתפוס משהו מהאאורה האישית שלהם, ואז מפרסמים את הצילומים בפרויקט 'החולייה האחרונה'.

לילה לפני המפגש בקושי ישנתי. התעוררתי עם אור ראשון, מחכה לאישור סופי מבתו שולה, ובשעה8:45 קיבלתי ממנה הודעה-"ניסים צא לדרך, מחכים לך בחיפה".

כשסוף סוף הגעתי קיבל את פני בניין צנוע. עליתי לקומה הראשונה ועל הדלת השלט – "ישראל קריסטל". את הדלת פתחה מטפלת ממוצא אסיאתי ואמרה "אתה בר מזל". נכנסתי, וראיתי את ישראל, ואת בתו שולה עומדת ליד כסאו ומחזיקה תפילין, אותן קופסאות קטנות שגברים יהודים חייבים לשים על הראש ועל הזרוע כי לתקשר עם אלוהים. שולה לא בירכה אותי בשום צורה, רק הרימה מבט ואמרה לי-"מאחר ואבא הסתבך ברצועות התפילין אני מנסה לשים אותם עליו כל יום. לצערי אני לא ממש יודעת איך עושים את זה." הצעתי לעזור עם אותה הפעולה, אשר למדתי בגיל צעיר ואני עדיין עושה כל בוקר, למרות שהיום אני פחות דתי. "רעיון טוב לצלם אותו לובש תפילין", אני אומר, ושולה מסכימה.

אני לוקח את התפילין ומניח את הקופסאות המכילות את המגילה על המצח של האדם המבוגר בעולם, ואז אני קושר את הרצועות על הזרוע של ניצול השואה הכי מבוגר בעולם.

קופסאות הזיכרון של התפילין נהפכו באותו רגע לזיכרון חי, רגש עוצמתי עוטף אותי, כאילו נשמתי מבטאת עצמה, רגע חסר זמן. אני חושב ששולה הבחינה בסערת ההתרגשות שהתחוללה בתוכי, וכאשר נשאתי את עיני אליה הן היו על סף דמעות, כאילו הבנתי בפעם הראשונה את המשמעות של תפילין על אדם יהודי. מאז גיל 13, כשלמדתי בישיבה, אני שם תפילין. גם כשעזבתי את הישיבה המשכתי לשים תפילין כל יום. אבל עד אותו רגע לא ממש הבנתי את המנהג. ישראל, למרות ראייתו הלקויה, שיתף פעולה במשחק הצילום. הוא צחק ולא אמר יותר מדי, ומה שכן אמר אמר ביידיש, ושולה תירגמה עבורי. מילים של אדם שנמצא כאן יותר זמן מכל אחד אחר על פני האדמה.

"אתה מבין, אני לא מכירה אותך, אבל אתה בר מזל, שולה אומרת. אני לא נותנת לאף אחד להיכנס לבית הזה. העיתונאים לא התעניינו באבא או בעברו עד שהוא נכנס לספר השיאים של גינס. למה הם עושים זאת? פעם אחרונה שמישהו הגיע לפה היה לפני שנתיים. הגיע משהו, צילם את אבי, ולא פרסם את התמונות עד לאותו שבוע שבו התפרסם כשיאן גינס…אבל כשדנה הסבירה על הפרויקט שלך ועל כוונותיך לספר את סיפורם של הניצולים דרך עדשת המצלמה, עשיתי מאמץ גדול והחלטתי לאפשר לך להגיע הנה למרות שלא הכרתי אותך", אמרה לי שולה.

"אני לא עיתונאי, זאת האמת" עניתי, "אבל עדיין יש לי שאלות לשאול. האמת שיש שאלה אחת שאני שואל כל ניצול שאני פוגש, אבל עכשיו זה נדמה כמעט מגוחך לשאול, אחרי שראיתי את אביך עם התפילין".

"מה שאלתך?" שאלה שולה.

"ישראל, אחרי כל מה שעברת אתה עדיין מאמין באלוהים?" שאלתי.

השיחה שלנו הופרעה על ידי המטפלת שבדיוק הגישה לנו תה. ישראל הודה לה ומצביע עלי ולפני שהספיק לומר 'תה גם בשבילו', היא כבר הגישה לי כוס תה. ישראל מברך על התה, אני עונה "אמן" ובסוף אנו מברכים כדרכם של יהודים על יין, "לחיים".

"לחיים" – האיש המבוגר בעולם שותה "לחיים" אחרי כל הזוועות. זה כל כך יפה ונוגע ללב שבית החזה מתכווץ.  לבתו הוא אומר ביידיש והיא מתרגמת לי, "מה יכול להיות יותר מרתק מלהיות מסוגל לברך על כוס תה אחרי 112 שנה". בנוגע לשאלה התיאולוגית שלי הוא ענה כי הוא שמח להיות בחיים ולקיים את המנהגים היהודים. הוא מאושר להיות מסוגל לעשות מה שהיהודים עשו לפניו.

אין לו עמדה תיאורטית, על החובה להאמין או לא. הוא לא אומר דבר על אלו שאיבדו את האמונה, הוא לא שופט אותם. הוא רק שמח לשתות את התה שלו ולברך.

לפני שעזבתי שאלתי שאלה אחרונה. "מה המסר שלך לדור הבא?", והוא ענה ביידיש. "לנהוג באנושיות". הלכתי לפגוש את האיש הכי זקן בעולם ומצאתי בו משהו מעצמי.

 

לזכרו של ישראל קריסטל . 1903-2017

| קרא עוד

אין לו עמדה תיאורטית, על החובה להאמין או לא. הוא לא אומר דבר על אלו שאיבדו את האמונה, הוא לא שופט אותם. הוא רק שמח לשתות את התה שלו ולברך.

"בין שני עולמות"

יצחק בלפר 

צילום: ניסים סלם | כתיבה: טל שאולי ומעין הברמן

"עד היום אני חי בעולמנו אבל אני חי גם איתם את השואה", מספר יצחק בלפר בעוד הוא מראה לנו ציורים שצייר, זיכרונות מילדות אבודה בשואה. "אני חי בין שני העולמות האלו".

 

הוא נולד בשנת 1923 בוורשה שבפולין והיה אחד מילדי בית היתומים של יאנוש קורצ'אק. הוא גר שם מגיל 7 ובמשך 8 שנים. בשנת 1941 יצחק ברח דרך היערות לרוסיה והתגייס לצבא האדום בו לחם נגד הגרמנים. ב1946 עלה לארץ ישראל עם הספינה "אף על פי כן" והועבר על ידי השלטון הבריטי למחנות הסגר בקפריסין למשך שנה וחצי. עם הכרזת המדינה ב1948 שוחרר, הגיע שוב לחיפה וגויס לצבא ונלחם במלחמת השחרור.

"אמנות היא לא מה שהאמן רואה, היא מה שהוא גורם לאחרים לראות", אמר אדגר דגה.  יצחק היה אמן, שצייר את זיכרונותיו מתקופת השואה וכתב ספרים, וכמו המשפט, גרם לאחרים לראות בעזרת האמנות שלו שמתארת ככל הניתן את הזוועות שבזיכרונותיו- הדבר היחיד שנשאר לו מתקופת השואה. כחלק מיצירותיו ניתן לראות גם ציורים של קורצ'אק, של בית היתומים, של אירועים מאותה התקופה, של משפחתו כמו שהוא זוכר אותה.
גם בגיל 97, יצחק לא וויתר על ציוריו ולמרות הקושי שבציור עם ידיים רועדות  הוא לא הוריד את המכחול עד הרגע האחרון. "הוא לא רועד"- כך הוא מתאר את רצונו לצייר.

בחייו יצר יצירות אומנות רבות ובתוכם גם ספרים שנכללים באוספי יד ושם ולוחמי הגטאות, הוא השתתף בתערוכות רבות בו ניתנה לכולנו הזכות למעין "הצצה" קטנה לשעבר בחייו ולזיכרונותיו. על זאת נודה לו תמיד.

 

יצחק נפטר בינואר 2021 בטרם מלאו לו 98 שנה, והשאיר מסר שעל כולנו ליישם: "המסר שלי זה אהבת האדם, את זה לימד אותי קורצ'אק. התחשבות באדם".

| קרא עוד

"המסר שלי זה אהבת האדם, את זה לימד אותי קורצ'אק".

תמונה למזכרת

אלכס כרמי

צילום וכתיבה: ריטה מאי

"טיילנו בירושלים עם הוריה של אשתי ז'אנין שהגיעו לבקר בשנת 1951. ישבנו לנוח על ספסל והם צילמו אותנו. היינו זוג צעיר ומאוהב. מאז ועד היום בנינו בית, הקמנו משפחה, והאהבה בנינו רק גברה", כך סיפר לי אלכס כרמי בעודו מראה לי את התמונה. הזוג כרמי הגיע לקיבוץ מעגן מיכאל בשנות ה-70', ואני כתושבת חדשה יחסית בקיבוץ, הסתקרנתי לשמוע את סיפורם. היה לי ברור שאת התמונה הזו נשחזר כעת, ובעודנו מצלמים אלכס החל לשחזר גם את זיכרונותיו מתקופות עליהן רק קראתי – השואה, הקמת המדינה וההתיישבות בה.

אלכס כרמי נולד בשנת 1925 בצרפת להורים שהיגרו לשם מפולין. עם פלישת הגרמנים לצרפת בשנת 1940, החליטו לברוח לכיוון דרום. "אני זוכר את הטנדר הגדול בו נסענו. בדרך שמענו שהגרמנים מתקרבים ועל כן עצרנו בעיר שטלרו ((Châtellerault שממוקמת במרכז צרפת", הוא נזכר. העיר לא סיפקה להם הגנה וזמן קצר אחר כך התחילו לרדוף את היהודים בצרפת. "תחילה נתבקשנו להירשם כיהודים, לאחר מכן נדרשנו לענוד טלאי, ואחר כך נאסר עלינו ללכת ללימודים או למקומות ציבוריים או אפילו לעבוד". למרות הכול אלכס הצליח למצוא עבודה כאורז סיגריות במקום שהסכים להסתיר אותו בחדר האחורי, וכך עזר בפרנסת המשפחה.

 

"לילה אחד הגיעו שוטרים צרפתים לביתנו ולקחו אותנו למעצר. מכיוון שהוריי נולדו בפולין והיו ללא אזרחות צרפתית הם נשארו במעצר ואילו אני שוחררתי. כל הפעולות האנטישמיות באותה תקופה נעשו על ידי המשטרה הצרפתית", נזכר אלכס.  אחרי יומיים שמע שהוריו עדיין קרובים ונמצאים באזור בו מרכזים את האנשים לפני ששולחים אותם ליעד הבא. "נפגשנו ליד גדר ההפרדה שם נתנו לנו להיפרד. אבי היה איש אופטימי ולא רצה לעזוב בעצמו אך אמר לי לברוח ולהסתתר. מילות הפרידה שלו ממני היו: 'אני מקבל את מה שהגורל יביא'. הוא נתן לי מטבע עליו אני שומר עד היום יחד עם זוג פמוטים מהסבים הפולנים שלי", הוא מספר. מאוחר יותר התברר לו שהוריו נשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ, ושם איבדו את חייהם.

 

אלכס הצליח לחצות את הגבול הודות לעזרה, ועלה על רכבת שם פגש בבחור יהודי שהביא אותו לפנימייה במרכז צרפת בה גר ולמד ללא תשלום. בשנת 1943 גורש ממנה והסתתר בחווה כפרית אצל דודים של חבר שהכיר בפנימייה. כשהיה בן 18 התגייס לצבא הצרפתי, שירת בתור קשר ונלחם בצורר הנאצי עד 1945, כשהסתיימה המלחמה בניצחון בעלות הברית על הגרמנים. הוא עבר לפריז והתאחד עם אחותו שניצלה, אך המלחמה עוררה בו מחשבות רבות והוא הרגיש שצרפת איננה עוד ביתו. נאמר לו שהתנועה הציונית "הבונים דרור" מחפשת קשר והוא הציע את עצמו, וכך בשנת 1949 הגיע לחיפה ונשלח לחיל הקשר בצריפין. הוא חיפש קיבוצים עם קבוצות של דוברי צרפתית והגיע דרומה ליד קיבוץ כרמיה שבעוטף עזה שם פגש בז’אנין, אשר עלתה באותה השנה מטוניס. זו הייתה אהבה ממבט ראשון והם הקימו את משפחתם בקיבוץ כרמיה. אלכס עבד בקיבוץ כקשר ושמר על ביטחון התושבים לאורך שנים מסוכנות בשל הקירבה לגבול. בשנת 1974 המשפחה עזבה לטובת קיבוץ מעגן מיכאל. הוא עבד במפעל 'פלסאון' כהנדסאי אלקטרוניקה משם פרש רק בגיל 85. ז’אנין עבדה כמורה למחשבים ואף הביאה איתה לקיבוץ את המחשב הראשון. "האידיאולוגיה של הקיבוץ היא זו שהביאה אותי לישראל", הוא מספר. "ביקשתי להיות חלק מחברה שיתופית עם ערכים, חינוך וחיבור לאנשים ולעבודת הארץ".

| קרא עוד

"‬האידיאולוגיה ‬של ‬הקיבוץ ‬היא ‬זו ‬שהביאה ‬אותי ‬לישראל"‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬

צלילי המוסיקה של רעיה

רעיה אהרונוביץ' 

צילום: ספיר מטלו | כתיבה: זהר אדרי

רעיה אהרונוביץ' נולדה בקובנה, ליטא בשנת 1934. לפני שהמלחמה התחילה, הרוסים הקומוניסטים התחילו להגלות אנשים אמידים לסיביר. גם את ההורים של רעיה, אהרון משה- שהיה צלם מפורסם- ומינה ריבה לקחו באמצע הלילה לגולאג בסיביר ביחד עם אחיה ואחותה.  את רעיה לא לקחו כי הייתה אצל המטפלת שלה באותו הזמן. מכיוון שנשארה לבד, המטפלת לקחה אותה תחת חסותה, עד שדודתה לקחה אותה אליה. "אף אחד לא ידע מה מתרחש. מי ידע? מי ידע? לא חשבו שמשהו יקרה. אמרו שבמלחמה הראשונה הגרמנים לא עשו כלום ליהודים בליטא".

לאחר זמן קצר, התחילו להעביר יהודים לגטו וילנה. שם הם חיו בצפיפות איומה ובמחסור במזון. ביהודי הכפרים היו יורים ביערות בבורות ירי, ואת יהודי הערים לקחו לגטו. 

בעלה של המטפלת הלא יהודיה נכנס ויצא מהגטו ונתן לרעיה שיעורים פרטיים, ומפעם לפעם היה מביא לה אוכל. יום אחד, כשהיתה חולה מאוד, הצליח להבריח אותה מהגטו: "או שהוא הכיר את אחד הגרמנים ששמר על הגטו, או בגלל שהייתי בלונדינית עם עיניים כחולות ונראיתי כמו גויה, הצלחנו לצאת מהגדר, ומאז הייתי אצל המטפלת".

הוריה ואחיה נפטרו בסיביר, הדודים שלה נרצחו לאחר מכן בדכאו ובתאי הגזים. "הרגו את כולם. אף אחד לא נשאר", רעיה מספרת בכאב.

 

בסוף המלחמה, רעיה נאספה לבית יתומים עם יתומי מלחמה אחרים. יום אחד, הביאו קבוצת ילדים יתומים מסיביר, ורעיה שמעה שיש שם ילדה עם שם משפחה כמו שלה. "זאת היתה אחותי מארה! היהודייה היחידה בקרון". בבית היתומים רעיה לימדה את עצמה לנגן על פסנתר, וכשחזרו היא ואחותה לקובנה, למדה באקדמיה מוזיקה והחלה ללמד פסנתר בבית ספר. בשנת 1959, התחתנה.

הם עלו לארץ לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים: "פתאום אני עומדת במרפסת באולפן, וראיתי מכונית מתחילות לנסוע. חשבתי איך זה יתכן ביום כזה קדוש? התברר שהמלחמה החלה." בכל ערב היא ובעלה היו מכינים סנדביצ'ים ומחלקים בבוקר לחיילים בתחנת הדלק.

כיום, לרעיה יש שתי בנות, מינה ואביבה.

| קרא עוד

"אף אחד לא ידע מה מתרחש. מי ידע? מי ידע? לא חשבו שמשהו יקרה".

זיכרונות של מאה שנים

רבקה אלג'ם 

צילום: ניסים סלם | כתיבה: מעין הברמן

רבקה אלג'ם נולדה בעיר לום שבבולגריה בשנת 1920 לאביה משה קסטרו ולאמה רחל. היום, היא כבר בת 100. בשיחה איתה אפשר להבין את שעברה בחייה, קושי וכאב מלווה באופטימיות, אהבה ונתינה.

בגיל 16, בעקבות קושי כלכלי ומחלה קשה של אביה, עברה רבקה יחד עם משפחתה לעיר סופיה והחלה לעבוד בתפירה.  "בשנת 1941 התחתנתי עם בעלי ז"ל, אחרי זה נכנסתי להריון. הייתי בהריון וילדתי בזמן המלחמה". רבקה עברה את השואה כשהיא בהריון ובהמשך עם תינוקת. היא מספרת על התקופה הקשה, בה היה רעב קשה מאוד ומחסור רב בתרופות, "היינו מקבלים אוכל פעם בכמה ימים, באנו עם קערות ומקבלים מעט אוכל… לחם שהיה מבפנים שחור, אבל זה היה עדיף על כלום".


"עברנו ממקום למקום כל פעם" היא מספרת, יחד עם אימה גרה בצפיפות בחדר קטן, בו לכל משפחה הייתה פינה ללא פרטיות וללא מרחב. "היו לנו 4 שעות בלילה, שעתיים בכל פעם, בהן יכולנו לצאת להתאוורר ולהסתובב בחצר של המקום בו גרנו".

כשילדה, הייתה צריכה ללכת לבית החולים ברגל, בלילה, בפחד שיעצרו אותה ולא ייתנו לה לעבור כי היא יהודייה. רבקה ילדה את בתה הבכורה וגידלה אותה בזמן המלחמה, ללא אוכל וחיתולים, כשיש סביב הרבה פצצות, יריות וחוסר בתנאי מחייה.  בעלה, היה הולך לעבוד בפסי הרכבת על מנת לנסות להביא מעט כסף לאוכל הביתה. הוא היה מוריד את הטלאי הצהוב כשיצא מהגטו ומקווה שלא להיתפס.


רבקה עלתה לארץ בשנת 1948 יחד עם אימה, בעלה ושתי בנותיה על האונייה "פאניורק" לפרדס חנה, משם עברו כמה מקומות. היא עבדה שנים רבות בתפירה ובמשק בית ולאחר שבעלה חלה הייתה למפרנסת העיקרית בביתה. לרבקה 3 בנות והרבה נכדים ונינים וכששואלים אותה מה הסוד לחיים ארוכים היא עונה "הסוד שלי הוא לחיות, ליהנות עם הנכדים, ללכת לתפוס את העולם".

| קרא עוד

"הסוד שלי הוא לחיות ולתפוס את העולם".

"האמריקאים מצאו אותי חי"

משה קרבץ

צילום: איריס גליקסמן | כתיבה: ג'ן מרי מונטלי 

משה קרבץ נולד בשנת 1931 בליטא, ונאסר בגטו יחד עם עוד 30,000 יהודים ביולי 1941.

ביולי 1944 הועלו 8,000 ניצולי הגטו לרכבות בקר ונשלחו ליעד לא ידוע. בין האסירים ששרדו היו משה ואביו, הם גורשו למחנה לנדסברג, ליד דכאו. בהמשך נלקחו למחנה הריכוז אושוויץ-בירקנאו שם קועקע המספר: 284 על זרועו של משה. עם התקרבות הצבא האדום אל המחנה, החלה צעדת המוות לבוכנוולד. 

"האמריקאים שנכנסו למחנה מצאו אותי חי בתום המלחמה, בזמן השחרור", הוא מספר. משה היה שכוב על ערימת גוויות. למרות היותו בחיים, תחושתו הייתה של אדם בעל נשמה מתה.

לאחר המלחמה נלקח משה קרבץ למחנה פליטים בשוויץ, שם נודע לו על מות אביו בלנדסברג, ב- 6 בנובמבר 1944. סיבת המוות לא הייתה ידועה. האם הייתה זו מחלה? תשישות? ואולי הוא נורה בראשו…לצד החדשות הנוראיות על מות אביו, מגיעות חדשות יוצאות דופן מכיוון הצלב האדום בשוויץ: אמו נותרה בחיים וכתובתה בקובנה ניתנת לו.

משה עלה לישראל בשנת 1946, אמו הצטרפה אליו בשנת 1985 וכיום היא שוכנת בקבר בארץ הקודש, ולא בקבר אחים בליטא, פולין או גרמניה, כמו כל כך הרבה אחרים.

משה בירך את פני עת הגעתי אליו לראיון עבור ספר עליו אני עובד. הוא הזמין אותי אל דירתו היפה. מהמרפסת, בצל השמשייה, יכולנו לראות את הים המנצנץ באופק. משה חייך המון כשסיפר את סיפורו. אולי מתוך צניעות יתרה, אבל אני מאמין שהחיוך שלו ביקש לומר שאינו רוצה ברחמים, לפי דעתי, מתחת לחיוך הזה מסתתר לו אדם חזק וקשוח.



| קרא עוד

"החיוך שלו ביקש לומר שאינו רוצה ברחמים"

פורסט גאמפ היהודי

נח קליגר

כתיבה: סנדרין כהן | צילום: ניסים סלם

יש הקוראים לו פורסט גאמפ היהודי. אחרים מזכירים את עזות המצח שלו, את ה"חוצפה" שלו או את כוחו, בעוד שאחרים יגידו שפשוט היה לו מזל. הוא יגיד לכם שהוא תוצר של שרשרת ניסים. 

ישנם סיפורים שגורמים לאדמה לרעוד תחת רגלינו, מעוררים אלפי שאלות שלא על כולם מצויה תשובה. לעיתים לא משנה מה התשובה, השאלה לבדה מספיקה כדי לגרום לנו להבין שגורלו של אדם חזק יותר מכל דבר אחר. גורלו של קליגר היה אחד מאלה. 

קליגר נלקח לאושוויץ בגיל 16, שם הצליח לחמוק מכל מכשולי המוות. מהרגע שהגיע למחנה ועד לשחרורו, הוא לא נשבר. לא בעקבות התלאות שנקרו בדרכו ולא בפני מנגלה. חמוש באגרופו ובביטחון עצמי, הוא התחזה למתאגרף בזמן הסלקציה וקיבל זכויות שעזרו לו להינצל. נוח קליגר והוריו שרדו את רכבות המוות, מחנות המוות, וצעדת המוות, ומשפחתו מהווה אחת מהמשפחות הבודדות שהצליחו להינצל בשלמותן.

 

בישראל נהיה נוח לעיתונאי בעל שם, והיסטוריון בזמנו הפנוי. הוא לא שוכח את עברו ומטייל בעולם במטרה לספר את סיפורו ואת סיפורם של אלה שאיבדו את חייהם מוקדם מדי, או כפי שהוא אומר, למה לחזור מחוויות המוות, אם לא בשביל זה.

| קרא עוד

הוא יגיד לכם שהוא תוצר של שרשרת ניסים. 

קישוט

מוקדש לכל הגיבורים ששיתפו בזיכרונותיהם
ולכל המתעדים שהעבירו את מסריהם הלאה.

קרן-אור רוזנבאום

צילום: לירון בלום

הסיפור המדהים על כפר חסידי אומות העולם שהצילו את רבקה יעקובי

אהבתם? שתפו את התערוכה שלנו

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp

יצירת קשר

טל׳: 054-250800

דוא״ל: TheAutographers@gmail.com 

עקבו אחרינו

השאירו את פרטיכם כאן

צילום: קרן אור רוזנבאום

© כל הזכויות שמורות לעמותת להשאיר חותם ומיזם The Autographers | עיצוב ובניית אתר סטודיו אינדיגו גרפיקס