loader image

זיכרונות מימי שחרור טבריה - 1948

לוגו Autographs

הקדמה

מיזם האוטוגרפרס The Autographers הוא מיזם תיעוד אומנותי בינלאומי שמטרתו חיבור הקהילה להיסטוריה הייחודית שלה.  בשיתוף עיריית טבריה ומפעל הפיס יצאנו במסע תיעודי אחרי 'אנשי טבריה', אותם אנשים שהשתתפו בלחימה על העיר במהלך שנת 1948 ועד אשר הוכרז על שיחרורה. חלקם היו לוחמים צעירים בכוחות 'ההגנה' וחלקם היו ילדים ובני נוער שאת כיתות בית הספר החליפו כדי לתת סיוע,  לאייש עמדות הגנה, להעביר נשק ולחזק את העורף שהפך לחזית. 

עד שנת 1948 בטבריה חיו יהודים וערבים יחד. המתח בין האוכלוסיות עלה וב-8 באפריל החלו הקרבות בעיר בין כוחות ההגנה בחיזוק התושבים המקומיים לבין כוחות הערבים.  "כולנו היינו כל הזמן דרוכים, היינו בבית והיינו מחכים שהנה מיד יקראו לנו וככה זה היה. כל פעם לקחו אותנו למקום אחר, פעם לכאן, פעם לכאן", מספר לנו אבנר חנוכה, יליד 1928 ולוחם 'הגנה' אשר נפצע במהלך המאורעות. לימים היה חנוכה ממקימי ארגון נכי צה"ל ומי שביקש מראש הממשלה בזמנו, דוד בן גוריון, "לא לשכוח לטפל בפצועי המלחמות".  הלחימה התפרסה בנקודות שונות בעיר, כך מספר לוחם 'ההגנה' אהרן אמסלם, יליד 1931 אשר גם איבד את אחיו הבכור במהלך קרבות מלחמת העצמאות. "הייתי כך כל בטוח שאנחנו בדרך לניצחון, וטבריה הוכיחה את עצמה, היא הייתה העיר הראשונה בישראל שקיבלה עצמאות ושוחררה", הוא נזכר.  דליה ילוז, ילידת טבריה שהייתה אז כבת 10 סיפרה על יום שחרור העיר כיום שנחרט בזיכרונה: "אבי אמר 'צלמי את האירוע בעיניים שלך, זה אירוע גדול'.  אלו רק מקצת מזיכרונותיהם אשר האירו מחדש מאורע ההיסטורי ששינה את פני העיר טבריה והשפיע על הקמת מדינת ישראל המוכרת לנו כיום. התוצר המרגש מתאר את יצר ההישרדות של האדם, הגבורה שמתגלה בשעת קושי והאהבה שלהם לעיר שנושקת לכינרת, אותה מעולם לא חשבו לעזוב.  

אנו מודים למתועדים ששיתפו אותנו מההיסטוריה הפרטית שלהם, לעיריית טבריה על היוזמה ולמפעל הפיס על הסיוע במימונו. תודה מיוחדת לאורי מזר, תושב העיר והיסטוריון מקומי מיוחד, לארכיון צה"ל ולמרכז הורדוס טבריה על הסיוע בתמונות העבר

בכבוד רב, קרן-אור רוזנבאום

מייסדת "האוטוגרפרס"

השותפים שלנו

מתועדים ומתעדים

אבנר חנוכה | כתיבה: ירדן חיים

"הבריטים צפו בלחימה אך לא עשו מספיק"

"המוהיקני האחרון" המלווה שלו זרקה לאוויר והמשיכה עם קלישאה מנצחת: "אי אפשר להוציא אותו מטבריה, וגם לא את טבריה ממנו". חיוך רחב נפרס על פניהם של כל הנוכחים בחדר, ואני ביקשתי מאבנר שנתחיל בהכרות קצרה, כמו בימים הטובים.

"נולדתי ב-1928 בטבריה, הייתי חייל ב'הגנה' ולימים אף התגייסתי לגולני. אחרי שנפצעתי, עברתי תהליך שיקום ארוך במסגרתו עדיין נותרתי נכה. אבל מעז יוצא מתוק וכך נמניתי מבין מקימי ארגון נכי צה"ל", סיפר בגאון. "היסטוריה מהלכת" חשבתי לעצמי, ומחזותיהם של קרבות תש"ח רצו בראשי כמו סרט נע בקולנוע. "את מלחמת העצמאות, התחלתי בטבריה. הערבים גרו בעיר העתיקה והיהודים, בסמיכות יחסית, שכנו במעלה העיר. רחוב הגליל, בו עבר הכביש הראשי, חצה ביניהם אבל האיבה הייתה הדדית והעימותים היו יום-יומיים", כך הסביר.

"נתבקשתי לשמור על הבנק הלאומי בטבריה. אני זוכר את הפגזים שנורו מכל עבר, הבריטים צפו בלחימה אך לא עשו מספיק. נפצעתי קל והחליטו לשחרר אותי ליומיים חופש, כאילו שזה יעזור. מיד אחר כך, נתבקשתי להתגייס לגולני והגעתי לכפר צמח". "בן 20 בעמדה הקיצונית ביותר בכפר, לבד בתוך העמדה, עם נשק שלמדת להשתמש בו לפני כלום זמן" השלמתי את סיפורו כחלק מעבודת ההכנה שלי והבחנתי בעיניו של אבנר מביטות לאופק; "השעה הייתה שבע-שבע וחצי, חושך, הפגזות ואני מחכה. לא ידעתי מה לעשות, זה אפילו לא היה עמדה אלא בור", הסביר לי, ואני ניסיתי לשים את עצמי בנעליו הצבאיות דאז. בשדה קרב, בחוסר וודאות מוחלט וגפיים מדממות, אבנר נשאר בעמדתו עד שהגיעו טנקים לחלצו. חייל שמוכן להקריב את עצמו למען המטרה – המולדת. 

חנוכה שיתף אותי בשנות ילדותו, איך פעם אביו שחרר אותו מבית הסוהר לאחר שנתפס על ידי חייל בריטי בעודו תולה מודעות התקוממות נגד הצבא. "את יודעת מה זה עבאדי?" שאל אותי וענה: "גיבור. בשכונה שלי אני הייתי הכי גיבור והיה לי ניסיון, אני הייתי אחראי על כל השכונה, על החברים. כל הארץ הייתה חזית אחת". 

המשכתי להקשיב לסיפוריו באדיקות, על איך אחרי השיקום בתל השומר סייע בהקמת ארגון נכי צה"ל, ואיך אפילו פגש את בן גוריון. "אין כמו המדינה. בני הנוער צריכים לשמוע מה היה כאן בארץ, כי יום יבוא והם אלו שיתפסו את העמדות, כמו אלו של  כפר צמח או חיטים, ויחוו את ההיסטוריה בעצמם". 

נגן וידאו
אהרן אמסלם | כתיבה: הגר דריי

"הייתי כל כך בטוח שאנחנו בדרך לניצחון"

אהרן נולד בשנת 1930 בעיר טבריה בישראל, למשפחה בה הונחלה אהבת המולדת והקרבת כל הנדרש כדי לשמר את קיומה ורוחה.  אחיו הגדול, אליהו, מתואר על ידו כנושא הדגל של השפה העברית, הציונות והזיקה לבסיס יהודי חזק בקרב משפחתו ומכריו. אימו של אהרן הייתה זועפת עליו ללכת ל"פעולה" גם אם זה אומר לוותר על ביקור בבית הכנסת. ה"פעולה" הייתה מפגש בו פעלו חברי ההגנה וכך מצא אהרן את עצמו כחלק מהם. בעקבות מותו של אליהו, אחיו הגדול, ובאופן שהרגיש לו טבעי כמעט, בחר אהרן להמשיך את רוחו של אחיו ולהתגייס כלוחם בפלמ"ח ובהגנה למען המדינה והאחדות, אשר נלחמו לשחרור טבריה ולקחו חלק נכבד במלחמת העצמאות.

בתור מפקד כיתה צעיר, נמרץ וזריז, היה אהרן אחראי על עשרה מפקדי-כיתות נוספים בהכשרה הטרום-צבאית של ילדי "הנרייטה סולד".  בתקופת המאבק על טבריה, הקימה פלוגתו של אהרן ארבע נקודות בטבריה, מארבע חזיתות ולהן קראו פילבוקסים- מבנים משוריינים מבטון עם זיזים להוצאת נשק.

כבר בגיל 18, אהרן היה אחראי על מחלקה שלמה ובנוסף על ארבעת הפילבוקסים והיה אהוב על כולם. אהרן מספר שבטבריה הייתה נקודה אסטרטגית באמצע שכונת ג'וב-אלבאן- שכונה מעורבת של ערבים-יהודים, ממנה היו יורים הערבים על התושבים היהודים ומטילים אי-שקט וחוסר ביטחון. הפלמ"ח, בחסותו של מנחם ריבלין יחד עם ראש העיר טבריה דאז, החליטו לפעול על מנת להרוס את מבנה הירי שנקרא סית'-מחפוזה על כל יושביו בפיצוץ עז. בעת פעולה זו, מחשש להתערבות הבריטים, קיבלה מחלקתו של אהרן הוראה לשתול מוקשים לאורך התעלה בדרך אל השכונה. אהרן איננו הוסמך לפעולה חבלנית כשקיבל את תפקידו וקיבל הדרכה קצרה על פצצות וחבלה רגע לפני שיצאו למבצע. מבצע זה של הפלמ"ח בדיעבד תרם רבות לשחרורה של העיר טבריה. אחד החניכים אף תיעד בתמונה את כל המחלקה יחד והקדיש צילום זה לאהרן המשמש מזכרת עד עצם היום הזה. "הייתי כל כך בטוח שאנחנו בדרך לניצחון, וטבריה הוכיחה את עצמה, היא הייתה העיר הראשונה בישראל שקיבלה עצמאות ושוחררה", הוא נזכר.

לימים, אהרן עסק בתעשייה ופיתח מכונה ייחודית ובהמשך נכנס לתחום התיירות. בשנת 1964 קיבל את תמיכתו של ראש עיריית טבריה לייבש את השטח סמוך לחוף, ובשנת 1976 הקים ובנה את מלון חוף רון שעומד איתן עד עצם היום הזה.

נגן וידאו
יצחק מזרחי | כתיבה: ירדן חיים

"ראיתי את הפיצוץ עצמו"

ילדים לא לוקחים חלק במלחמה, זה הרי ידוע, אך בשנים שלפני הקמת המדינה הדברים נראו מעט אחרת, בייחוד אם היית ילד או  נער הגדל בטבריה.  יצחק מזרחי הידוע בכינוי אקא, נולד בטבריה בשנת 1934. בגיל בר מצווה בלבד לקח חלק בפעילות מלאה  כשסייע לכוחות היהודים הלוחמים להעביר נשק ממקום למקום.

כשטבריה הייתה תחת שלטון המנדט הבריטי, הוא מספר,  כיצד ראה את  הכוחות הבריטים מסיירים בשכונות תוך שהם עוברים בין השכונות היהודיות והערביות.   ביתו של יצחק עמד בדיוק בתווך שבין השכונות היהודיות לערביות, וכשהיה עובר רכב משוריין שמע לעיתים קרובות צרור של כדורים. בשל כך, הוצבה עמדת שמירה של ארגון ״ההגנה״ בסמוך לביתו.

״אנחנו היינו ממשיכים בשמירות. בבית שלנו הייתה עמדת שמירה ובבית ספר אליאנס הייתה עמדה, וגם אצל שטרית הייתה עמדה״, אמר ונזכר במה שארע לפני שנים רבות. "זכור לי במיוחד סית' מחפוזה, בית ערבי שהופצץ משום ששימש כמפקדה לכוחות הערבים, ממנה ירו על היהודים. הכוחות שלנו התארגנו לפוצץ את הבניין של סיית מחפוזה. הם בדקו שהכול שקט ואני הצצתי דרך החלון וראיתי את הפיצוץ עצמו״, סיפר בהתרגשות.

לאחר 1948 חזר ללמוד בבית ספר מקצועי, המשיך בשירות צבאי מלא והפך לקבלן הראשון בטבריה. אהבתו לעתיקות וארכיאולוגיה החלה לפני שנים רבות והחלום שלו הוא שבטבריה יוקם מוזיאון בו יסופר על העבר מהעיניים של מי שחווה אותו בעזרת סיפורים, עתיקות וממצאים ארכיאולוגים.  ההשקעה של יצחק במיזם הנצחת העבר באה לידי ביטוי במקום אותו הקים ותפעל עם חבריו במשך כמה שנים.  לאחרונה אף הוציא ספר על המטבעות הנבטיות שנמצאו בישראל. "חשוב לי שהילדים בארץ ידע על המורשת והעבר. גיליתי שלטבריה יש היסטוריה עשירה מאוד״, סיכם.

עד היום בסמוך לביתו ניצבים שרידים של עמדת הגנה. אהבתו לטבריה ניכרת עד מאוד. ילדיו שירתו כקצינים בצה״ל ונכדיו הם הגאווה שלו. ״אני טברייני גאה״ חתם בחיוך ועיניים בוהקות.

נגן וידאו
משה יפרח | כתיבה: אסתר בן זימרא

נושא הנשק בן ה-12

כולנו חיים בעיר כלשהי, יישוב או כפר. אבל ישנם מתוכנו שהעיר חיה בליבם. כזה הוא משה יפרח.

משה נולד בשנת 1936 למשפחה טבריינית שורשית, הרביעי מתוך עשרה ילדים שהתגוררו יחד בחדר אחד. "למה עשרה? בן גוריון, בזמנו, פרסם שמי שעושה עשרה ילדים מקבל מאה לירות פרס," הוא מחייך. את טבריה הוא זוכר אחרת: רחוב הגליל, הרחוב הראשי, חצה בין השכונות הערביות ליהודיות. בחלק התחתון של העיר, בו התגוררו הערבים, היה משה קונה פירות וירקות. הוא מתאר יחסי שכנות חמימים עם שכנם הערבי, שנשא עבורו את הקנייה חינם אין כסף. "היינו כמו אחים", אומר משה. לא עם כל הערבים היו להם קשרים קרובים, אבל עם כולם היחסים היו טובים.

המאורעות החלו בשנת 1948. מסתבר שב"הגנה" שירתו גם ילדים – משה בן ה-12 נחשב ל"פייטר". "היה פייטר אחד, נחום אב ז"ל, שהיה לו ברן (נשק)", מספר משה. "הוא הסתכל עליי, ראה אותי ואמר לי לבוא. הוא שם לי תרמיל עם מחסנית על הכתף ואמר לי לרוץ". הפייטר השתמש בטריק יהודי – כל מאה מטר הוא לקח מחסנית והרס אותה, כדי לגרום לערבים לחשוב שכמות הנשק שלהם גדולה והם יכולים לירות בלי חשבון. למעשה, לדברי משה, "בקושי היה לנו משהו". ילדותו של משה עמדה בסימן המלחמה – הוא לא הלך לבית הספר, "למה שאלך? הייתי עסוק בלהיות נושא נשק", הוא מסביר בפשטות.

מהצד השני של העיר היו צלפים ערביים מפנים את נשקם אל החלק היהודי, אחד מהם היה מצליח לירות בקו ישיר עד לחלק העליון, עד דירתם של משפחת יפרח. משה עצמו היה עד לכמה מקרים של פציעה ומוות שנגרמו מהכדורים המדויקים של הצלף. הוא זוכר היטב איך יום אחד בישר לו צלף מההגנה שחיסל את הצלף הערבי. משה לא היה נאיבי. הוא ידע שאחרי הצלף יבואו אחרים, אבל לוחם ההגנה הבטיח שהוא כאן כדי להגן. ישיבות האסטרטגיה של ההגנה התקיימו ברחוב אחווה א', בדירה של משה עצמו, "בדיוק מול הערבים", הוא מתאר. "הם היו יורים חופשי אלינו". היריות הגיעו מ"בחר בורן", הים החיצוני, שהפך מחוף רחצה לשדה קרב. 

המלחמה הוכרעה לבסוף, והסתיימה בכניעת הערבים ובפינויים מהעיר. את תחושות השמחה וההקלה שהיו עם סיום המלחמה זוכר משה מחגיגות יום העצמאות הראשון שברסקו, מרכז העיר. 

עם השנים, התגייס משה לצבא לגדנ"ע. בהמשך עבר לחיל הים ולמד אלחוטנות. עוד שנים אחר כך הוא עבד על האונייה בתפקידים שונים. אבל בעוד גלים רבים חולפים בכינרת, טבריה נשארה המקום האחד והיחיד של משה. או כמו שהוא מסכם את האהבה הזאת במילים שלו: "טבריה בשבילי היא – איך אסביר את זה? לא מוכן ללכת לאף מקום".

דליה ומרדכי ילוז | כתיבה: ירדן חיים

"שחרור טבריה היה יום מיוחד"

התקופה שקדמה לשחרור טבריה הייתה לא פשוטה בעבור תושבי המקום ״אחת לכמה זמן, היו הערבים יורים לכיווננו. נאלצנו להתפנות מבית הספר בליווי מבוגר כדי שלא נלך לבד״. מספרת דליה שהייתה עדה לשחרור העיר טבריה.  

דליה נולדה בשנת 1938 בטבריה, בשבוע בו נרצחו משפחה וילדיהם באחד הרחובות בטבריה. 

תקופה אחת זכורה לדליה במיוחד, בה נקלעה אמה לחילופי יריות בשוק העירוני בה נהגה להסתובב ולקנות מצרכים. אמה הסתגרה באחת החנויות עד שהבריטים פינו אותה משם בשעת לילה מאוחרת. 

״יום שחרור טבריה (19/4/1948) היה יום מיוחד מאוד״ מספרת דליה. ״תושבי השכונה פונו מבתיהם לאחר הפיצוץ בסית' מחפוזה (מפקדת הכוחות הערבים) ולנו בבית מלון בתנאים מחפירים. הזהירו אותנו שהולכות להיות יריות, אזעקות ופיצוצים ושעלינו לשמור על עצמנו. הבריטים הכריזו על עוצר ולאחר יומיים הערבים התפנו מטבריה. נסגרנו בבית המלון למשך ימים, ללא אישור יציאה״.

דליה ממשיכה בתיאוריה שנראים כה מציאותיים. למרות שהייתה רק בת עשר וחויות אלו נצרבו עמוק בזיכרונה. ״אבא שלי הגניב אותי בשקט, בשקט אל בין העצים שסבבו את המלון, חתרנו דרכנו עד שמצאנו עצמנו מחוץ למלון ״זלצמן״ ואבי אמר: 'צלמי את האירוע בעינייך, זה אירוע גדול, היום בו הערבים עוזבים את טבריה'. שיירות רכבים גדושות באנשים נראו באופק״. דליה, אשר התגוררה בסמיכות לשכונות היוקרתיות של הערבים, הייתה יכולה לחצות בין השכונות בלי פחד או חשש לאחר שהערבים עזבו.

מרדכי ילוז נולד בשנת 1939 בטבריה, צאצא לעולים ממרוקו שעלו לישראל במסגרת עליית 30 משפחות ששוכנו בטבריה. הוא התגורר עד שנת 1948 בנהריים עם משפחתו. לאחר פיצוץ הגשר בסמוך לנהריים ואשדות יעקב, עבר עם משפחתו להתגורר בטבריה, בית אותו בנה סבו בשנת 1913- הבית הראשון מחוץ לחומות העיר העתיקה. לימים עבד כמנהל המחלקה לשירותים חברתיים בעיריית טבריה, ונזכר בטקס אותו אירגן, 51 שנים לאחר שחרור טבריה. " ראש העיר טבריה דאז משה צחר ז״ל היה נוהג לומר 'טבריה לא נכבשה אף פעם ולכן לא שוחררה'. הוא מאמין שהערבים עזבו את העיר כי נלחמו בהם וגירשו אותם".

לימים מדרכי שימש מדריך בתנועות הנוער העובד והלומד, ניהל מועדון שכונתי ושימש כמורה לחינוך גופני ואילו דליה הפכה למורה בבית ספר יסודי ותיכון, לימדה בעיקר ספרות והייתה פעילה בגיבוש בני הנוער.  שניהם מעידים על אהבתם לטבריה וכי "אנחנו קשורים אליה". 

נגן וידאו
חיים אוחנה | כתיבה: אסתר בן זימרא

"כל מילה ששמעתי תורגמה לצופן מורס"

אי אפשר לכתוב על טבריה בלי להתייחס לאיש שהקדיש את ספרו "לכל הטבריינים ולצאצאיהם המפוזרים על פני הגלובוס". חיים אוחנה נולד בטבריה בשנת 1922, כחצי שנה אחרי מות אביו, למשפחה טבריינית שורשית. השנה יציין 99 שנים והזיכרונות מילדותו על שפת הכינרת עדיין צלולים. מאורעות הדמים של העיר, לצד ימיה היפים, כולם נצרבו בזיכרונו. את היחסים הדו לאומיים הוא מתאר כיחסי שכנות טובים, ומציין שהשפה הערבית הייתה כשפת אם עבורו. זיכרונותיו שזורים בדמויות ערביות שהיו חלק בלתי נפרד מההווי הצבעוני של העיר. לצד זאת, אוחנה היה עד למאורעות הקשים שנגרמו מהסכסוך, כאשר אנשים שהכיר אישית נרצחו באופן מחריד. 

בתקופת מלחמת העולם השנייה הצטרף אוחנה לשורות ההגנה שבעיר. הלוחמים אומנו לשימוש בנשק, ג'ודו ואיתות. חיים הפך לקשר כה מיומן עד כדי כך ש"כל מילה ששמעתי תורגמה אצלי לצופן מורס", הוא מספר. הגדוד כינה את עצמו בשם ה – Home Guard, כמו המשמר האזרחי בלונדון, והם אכן עשו ככל יכולתם לשמור על הבית. כך גם במלחמת השחרור אוחנה מילא תפקיד מפתח וסייע להעברת מסרים בין הכוחות בזכות מקצועו הייחודי. 

במשך 35 שנים עבד חיים כטכנאי חשמל בקופת החולים ואף בהוראת חשמל בבית הספר. הוא הדריך טיולים בארץ ובחו"ל ושימש כיו"ר העובדים במחוז הגליל. טבריה יודעת להוקיר את אנשיה ובשנת 2005 נבחר אוחנה ליקיר העיר. ילדותו ובגרותו קשורים בקשר אמיץ לעיר האהובה הזאת והיא חלק בלתי נפרד מחייו.

קישוט

אנשי טבריה שיתפו

מזיכרונותיהם שהאירו

מחדש מאורע

ההיסטורי ששינה

את פני העיר טבריה

והשפיע על הקמת

מדינת ישראל

המוכרת לנו כיום"

קרן-אור רוזנבאום

אהבתם? שתפו את התערוכה שלנו

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp

יצירת קשר

טל׳: 054-250800

דוא״ל: TheAutographers@gmail.com 

עקבו אחרינו

השאירו את פרטיכם כאן

צילום: קרן אור רוזנבאום

© כל הזכויות שמורות לעמותת להשאיר חותם ומיזם The Autographers | עיצוב ובניית אתר סטודיו אינדיגו גרפיקס